"היום את שלי" אתה מביט בי במבט עמוק, קופץ את לסתותיך ומדבר בשקט. אני מודה, זה קצת מפחיד אותי והרבה מעיף אותי.
אני נועצת בך מבט עמוק בחזרה מבט כזה גאה ומחוצף שברור לי שיטריף אותך, מחייכת ועונה: "בחיים לא. לא אהיה שלך, אפילו לא לחמש דקות"
וזה קטע. אני קטע. המלחמה הזאת זה קטע. החיים הדפוקים שלי זה קטע. אני יושבת שם על הרצפה, בין הרגליים שלך, אתה יושב על הספה ואתה יכול לעשות בי הכל, וכמה נוראית המחשבה שזה לא מפחיד אותי. לא מזיז לי.
יד אחת שלך מלפפת את שיערי האסוף ואני נעוצה במבט אלכסוני לתקרה ואת כף ידך השנייה אתה מצמיד לי לגרון ומתחיל ללחוץ.
"היום את שלי, את מבינה?"
אני צוחקת ובלי קול שפתיי אומרות: בחיים לא.
ואתה מהדק את האחיזה בשיער, וכף ידך לוחצת את גרוני ואז, הו אז, אני מתחילה לנשום.
אתה מבין? אני חיה בחנק תמידי. המחשבות יודעות לחנוק אותי. הן ממסמרות אותי מתחת לאדמה, הן מצמידות לי משקולות של 800 קילוגרמים על כל רגל ואין לי תזוזה ואין לי אוויר. וברגעים האלה, באותם רגעי החסד שבהם החמצן מפסיק לזרום למוח, המחשבות מתחדדות לנקודה ברורה אחת: לחיות. ואין שם שום דבר אחר.
אתה משחרר את האחיזה, מביט בי ואומר: "נשבע לך, בחיים שלי לא נתקלתי במשהו כזה. כל מי שהיתה איתי הגיעה מוכנה לספוג, רק רצתה להיות תחתי ואת - את משהו אחר. פראי. אבל תביני שוב את מה שאני אומר לך: היום. את. שלי."
אני מרימה את מבטי אליו, עדיין ישובה בחצי גוף על הרצפה מרימה חצי גבה, חצי חיוך, ויורקת לו היישר לתוך הפנים. "בחיים.לא. גם לא לדקה"
ואז אני מבינה מה עשיתי. ועד שאני מבינה מה עשיתי עפה לי לכיווני סטירה של פעם בחיים. האוזן מצלצלת וברור לי שהולך להתנוסס לי על הלחי שטף דם סגול. עוד אחד. אני מחייכת.
אתה תופס אותי מהצוואר וחונק. הגוף ניעור ברגע אחד ומבקש את החמצן שהוא זקוק לו ולאט לאט (שזה בעצם תהליך דיי מהיר) המערכות מתחילות להיכבות. אושר נוזל לי מהמוח לכל הגוף. זהו. אין יותר מחשבות. אין כלום. יש אותי ואותך ויד על צוואר ואם לא תשחרר בעוד מאית השניה יהיה פה בלאגן. דרך הצוואר אתה מרים אותי, עדיין לופת בסוג של שיגעון, העיניים שלי מתגלגלות. ובמעט שאני מצליחה לקלוט אני עדיין נועצת בך מבט. "היום. את. שלי. ועד שלא תביני את זה אני לא משחרר אותך" אתה רציני. אני רצינית. וחמצן, מסתבר, הוא דבר אמיתי. ומפי יוצאת לחישה אחת, עם מילה אחת בלי קול: טוב.
אתה משחרר ואני נופלת לרצפה מקופלת, מניחה חצי ראש על הנעל שלך, נותנת לנשימה לחזור.
"את רואה? בסוף מצליחים איתך, גם אם זה לוקח חצי שעה." אתה אומר.
"סתום סתום ת'פה יא אפס" אני עונה.
"מה? מה אמרת שם?"
חיוך נמתח על פניי שהופך לצחקוק ולצחוק מתגלגל.
"אפס" אני אומרת, ומזנקת כמו חתול בריצה על ארבע אל מתחת לשולחן.
המשחק שלנו נמצא ממש בנקודת ההתחלה.
(תגידי, את בטוחה שאת נשלטת? את פשוט מתוקה כל כך, איך אפשר להכאיב לך? - שב איתי חמש דקות, מהר מאוד תבין איך זה קורה)
