בכל לילה מגיעה שעה, לפעמים זה קורה בעשר, לפעמים לקראת חצות ולפעמים גם אחרי, כשהכל שקט בחוץ
ומתוך הפרדסים מתחילות לעלות יללות התנים. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שזה בגלל הירח המלא ואז נזכרתי שזאבים מייללים בירח מלא וגם זה קורה כנראה רק באגדות ובסרטים. וביום שאחרי הן נשמעו שוב. ובכל לילה בשבועות האחרונים, מייללים תנים מתוך הפרדסים.
זה מתחיל מאחד שפוצח ביללה וכמה שניות אחריו מתחילה מקהלה.
הלילה הם באו בשעה מאוחרת. יצאתי למרפסת לשמוע אותם, וכל מה שרציתי היה לרדת למטה יחפה להיכנס לפרדס אל תוך האדמה הרטובה, לתת לרגליים היחפות לשקוע בתוך האדמה, ליפול לתוכה, לנעוץ ציפורניים, לאגרף חול בתוך כפות הידיים, להישרט מהאבנים, להרים את הראש לשמיים וליילל את כל הרגשות החוצה.
ייללות של כאב שיוצאות מהבטן ומרוקנות אותה, יללות של עצב, של שברון, של געגוע, של ערגה, של כמיהה ושל אכזבה אחת גדולה.
ואולי בטעות תצא למרפסת איזו שכנה ותקרא לבעלה לבוא מהר ולהסתכל על אותה בחורה שם בתוך הפרדס מייללת ביחד עם התנים.
"אולי משהו קרה לה? אולי היא צריכה עזרה?" היא תאמר בדאגה.
"תניחי לה, היא בסדר. היא סתם קצת עצובה." הוא יענה.
(והיללות הופכות למילים והמילים עולות על מסכים לבנים במסגרות שחורות והכאב הוא אותו כאב. מחר. אולי מחר זה יעבור. ואולי לא.)
