אם הייתי יכולה הייתי מסירה את החולצה והחזייה, נותנת לך את המחט עם הדיו ביד
ונותנת לך לקעקע עליי. ריח של כוהל חיטוי באוויר, אתה עם כפפות, מבט רציני וממוקד.
"שבי כך, עם הגב אליי ועכשיו אל תזוזי" היית אומר.
והייתי אוספת את שיערי למעלה והיה נחשף בפניך גב שלם, חלק וריק שעליו תוכל לאייר כל שעולה בדעתך.
והכאב המר מתוק, הכאב הממכר הזה ברעש המחט שנעה על כל חריץ בעור היה מטיס אותי למקום אחר.
אם הייתי יכולה, הייתי אומרת לך בכניסה לבית להוריד את החולצה שלך. והיית מובך מהבקשה המוזרה של הבחורה הכל כך רצינית שיושבת מולך. והייתי לוקחת את כף ידך הרותחת ומניחה אותה בתוך שיערי, סתם ככה, שתנוח. והייתי מלקקת ממך כאבים ומחשבות, תהיות וגם סתם ספקות. האחיזה הרכה שלך בשיערי היתה מתהדקת. "אני רוצה לשמוע אותך מייללת" היית אומר והייתי מייללת כמו גור חתולים עזוב בגשם.
"צריך להחליף לך את השם מ-מיה ל-מיאו" היית צוחק והייתי מתרפקת.
כל כך הרבה מילים נזרקות לחלל המוח ואף פעם לא נאמרות. כמה חבל.
ומיה החזקה, האמיצה, האחראית והבוגרת, זאת שתמיד יודעת מה הכי נכון לה, רוצה לצאת אל הגשם ושתבוא ותפתח את המעיל כדי להגן עליה מהגשם השוטף ומילה אחת תצא מפיה:
מיאו.
(וגם רגעים של חוסר איזון ראוי שיהיו מתועדים)