מלכודות של מילים

לפעמים זה פשוט צורך בלתי מוסבר שכזה.

לפעמים גם אין צורך במילים.

אצלי זה תמיד מתחיל מאיזור הסרעפת אי שם ליד בית החזה, כשהשדים מתחילים לרקוד.

זה מבעבע ומפעפע כמו לבה רותחת. 

ואז ברגע אחד כמו מחבלת מתאבדת שאוחזת שלט, אני משחררת אחיזה והכל מתפוצץ. 

וכל מה שאני צריכה זה מישהו שיתפוס אותי, ידביק אותי לקיר, יניח יד על צוואר ובשקט מופתי ילחץ עד שייגמר לי האוויר.

ואני אחייך לו חיוך פרוע וארד לרצפה. 

וכל העולם (וגם אני בתוכו) יעלה בלהבות ומצידי שיתפוצץ.

ורק שעות אחר כך, הדמעות והרטיבות, הנשימות, היבבות והאנחות יצליחו לכבות את הכל.

את כל הבערה הפנימית המופלאה והמושלמת הזאת.

(החיים ככלבה משוחררת רסן)