פעם, לפני זמן לא רב, אמרתי לחבר שהוא צריך לכתוב סיפור. להוציא את הכל בכתיבה, להקיא את הכל על המקלדת. והסיפור שלו צריך להתחיל במשפט הבא: "הסיפור על האיש שלא ידע שובע." הוא חייך ואמר שהוא באמת צריך לכתוב את זה מתישהו בקרוב כי אולי משם יבוא לו הריפוי, ואני, תמימה שכמותי, מאמינה שהריפוי הפנימי האמיתי יודע להגיע דרך מילים שנכתבות כשאין אין מספיק אומץ לומר אותם בקול.
וחשבתי היום בערב על הסיפור ועל משפט הפתיחה אחרי סוף שבוע עמוס, עמוס מדיי, והבנתי שהמשפט הזה, הסיפור הזה שאמרתי לו לכתוב הוא מראה לחיים שלי והוא בעצם הסיפור שלי.
אז הנה הסיפור על האישה שלא ידעה שובע.
אני בולמת את עצמי עד כדי התנזרות כי ברגע שהסכרים נפתחים הם לא יודעים איזון. השדים בתוכי לא שבעים, הם רוצים עוד ואז עוד ואז עוד.
הם מנהלים אותי ואני הופכת לעבד שלהם.
האישה שלא ידעה שובע יוצאת למסיבה. היא שותה דרינק אחד ומקנחת בצ'ייסר. רבע שעה עוברת והשדים בתוכים צועקים: "עוד" והיא נכנעת.
האלכוהול הזה זורם בדם, הוא משקיט את הראש ונותן לילדה שבי לצאת, להשתחרר, ליהנות.
עוד.
עוד.
עוד.
הילדה שלא ידעה שובע פוגשת במסיבה איש עם חבלים. היא זוממת עליו עוד מהפעם הראשונה שראתה את העבודה שלו, את האמנות המטורפת שלו. אז היא באה בחיוך ומבקשת והוא שואל כמה שאלות אומר לי להיפרד מהעולם, אני מזהירה אותו שאלחם בו, הוא אפילו לא מגחך ובמכת ברך אחת שלו משתק אותי לרצפה. "את ילדת CNC הוא אומר" אני בורחת והוא מצמיד, מהדק. עוד חבל.
עוד.
עוד.
עוד.
הוא מתקרב אליי ואני בועטת בו. הוא מגחך. אני אומללה מולו. חנוטה. לא יכולה לזוז. אנחנו מופע של ממש. הילדה המתנגדת הזאת שבעצם אומרת בתוכה מילה אחת:
עוד.
"לא שבעתי" הילדה שבי אומרת אחרי שאני משתחררת, מרחפת, הלומה, מאושרת.
"בואי. נלך לשתות." אני עונה לה.
הילדה שלא ידעה שובע המשיכה לעוד מסיבה. הבוקר כבר מגיע והגוף לא עומד בעומס הזה. השינה בורחת ממני והרעב מציף אותי.
אני זוחלת (באמת) לתוך אמבטיה שאולי תרגיע ותסיר ממני את האיפור וריח הסיגריות. הכל מסתובב לי. המים רותחים. בתוך המים הילדה שבי נרגעת (אולי בגלל זה היא מבקשת כל הזמן את הים) אבל בראש כבר זוממת על הדבר הבא: סספנשן. כי אם להיות תלויה מחבלים עושה לי כל כך טוב, אז למה לא עוד? עד הקצה.
"לא יקרה" אני מרגיעה את הילדה שבתוכי.
"עוד נראה" היא עונה.
#
הסיפור על הילדה שלא ידעה שובע.
שעשתה קעקוע וקבעה מייד אחר כך תור לעוד שניים.
שפתחה את הכספת ונתנה למישהו להיכנס ואחרי שגמרה הפכה לחזירה של גמירות עד שלא נותר בו כוח.
שהתאהבה ובכל פעם מחדש שנפרדים לשלום היא מבקשת עוד.
שלא יודעת להסתפק בדרינק אחד.
שכבר ממש לא מסתפקת בשאכטה.
#
בסוף הגוף מכניע. 13 שעות שינה עמוסת חלומות טרופים על אהובים שהיו ואינם עוד איתי. מתעוררת בצהריים ואומרת לעצמי: לא עוד.
לא. אם את לא יודעת לאזן את עצמך, אם את לא מסוגלת לבלום את החזירה שבתוכך אז לא עוד.
"כן כן, עד הפעם הבאה" הילדה שבי צוחקת.
#
אתה יודע, פעם אמרת לי שאני בולמת ובולמת ובסוף אני משחררת הכל בבת אחת והולכת עד הקצה. שאני חיה מעל המים ברף הפלצני שלי ובסוף, ברגע אחד אני קופצת ראש אל תוך הביוב. אמרת שאני ניזונה משאריות. זנבות קראת לזה.
הקשבתי לך, לכל מה שאמרת, גם אם אמרת אותם בצחוק או בהיסח הדעת, והיום, במרחק הזמן אני מבינה שאני צריכה לומר לך שתי מילים: אתה צודק.
(ושתדע שזו התובנה הכי נוראית שיש)
