- "קומי קומי כבר מהספה ותלווי אותי לדלת יא מסריחה"
- "אבל אתה יודע איפה היא לבד, מטומטם, למה אני צריכה לקום?" אני עונה בנרגנות.
הימים ימי עייפות ושינה. מיטה לספה וספה למיטה. נפילת מתח אחרי חודשים ארוכים של עשייה בקצב משוגע.
ליד הדלת הוא עוצר ומצמיד אותי לקיר.
"נו באמת, אתה לא רואה באיזה מצב אני? מה עכשיו?"
ידיים על הקיר מרים את החולצה למעלה ודוחף לי אותה לפה. "תפתחי יותר גדול" ואני נוהמת בעצבים.
"נו כבר" סטירה מהממת אותי, גורמת לי לפתוח את הפה והחולצה נדחפת פנימה עמוק אל תוך הפה. מסובב אותי עם הפנים לקיר.
"תחת בחוץ" אני מסתובבת בהתרסה "נו כבר" אתה ממהר להסיט את הראש שלי בחזרה לקיר.
אני מתקמרת על הקיר, הידיים באוויר והמכה נוחתת. אני מסתובבת אליו בכעס וחוטפת סטירה. היובש בשפתיים עושה את שלו ואני מתחילה לדמם אל תוך הטי שירט הלבנה שתקועה לי בפה. חוזרת למקום.
כל הנפת יד מעירה אותי בחזרה לחיים ואחת חזקה במיוחד מורידה אותי לרצפה.
אני נשכבת בין רגליו על הגב והוא דורך עליי עם רגל אחת כאילו בית החזה שלי מאז ומעולם נועד להיות מותאם בדיוק לכף הרגל שלו ואני בכלל שונאת שנאת מוות כפות רגליים.
"תתעוררי. שמונה ימים עברו. נפילת המתח צריכה להסתיים"
אני מביטה בך מלמטה, הטי שירט שהורמה בחצייה ונדחפה לפה שלי עדיין שם.
"קדימה, קומי" אתה מושיט לי יד ואני מתרוממת לחיבוק.
אתה מוציא לי את החולצה מהפה ופס של דם מהשפה נותר בקו אחד וישר עליה.
"תראי איזה יופי" אתה אומר. "פס מושלם של דם משפתיים שהתייבשו. עכשיו יש לך גם סיבה להחליף בגדים ולהתקלח"
אני צוחקת. ואנחנו מתחבקים.
"רק חבר אמיתי יודע איך להרים אותי באמת" אני אומרת
"רק חבר אמיתי".
(גור מרושע)
#תודה
