כמה משמעות יש בתוך המונח רעב. כי כשהגוף רעב הוא נדרך. הוא הופך אחר. חי יותר. מחפש יותר. דורש את מנת הבשר הזאת שתשביע אותו.
ואם יש מצב שבו אני מעדיפה להיות זה שם. ואם יש שלב של רעב שאני אוהבת להיות בו זה השלב שאני מריירת לכל עבר כמוכת כלבת (כלבה, אחרי הכל) ומחכה לנגוס בבשר החי.
לילה.
אני מזהה בקלות את הטרף שלי ללילה וזה האיש בחליפה והמבט המרושע ומתבייתת עליו. הרעב מפעם בי עמוק בתוך קרקעית הבטן, במקום הכי אפל. חצי שעה אחר כך והיד שלו נמצאת בתוך המכנסיים שלי והפה שלי בולע אותו ברעבתנות. דאגתי להוציא את עצמי מהבית מורעבת. היד שלו נעה בין השיער ובין הצוואר ובין איבוד נשימה ורעב לחמצן אני רעבה גם אליו.
"שנלך אליי הביתה?" הוא שואל כעבור שעה ארוכה.
"לא" אני עונה.
ודרכינו נפרדנות לשלום.
הבוקר עולה מחלונות המונית בדרך הביתה ואני ערה וחדה מתמיד. ואני. עדיין. רעבה. וכאילו הבא שיבוא ויאמר לי "פתחי את הפה ותוציאי את הלשון החוצה ככה סתם כי בא לי" ואציית. ואני נהנית מרגעי הרעב האלה. הם מחיים אותי. אני כל הזמן תרה ודרוכה. מחכה לאיש שישאל אותי: "את חושבת שמגיע לך? את באמת חושבת שמגיע לך?" ואני ארקע כמו ילדה ואדרוש את מבוקשי. ולא אקבל. עד שארגיש שמשהו בתוכי נטרף. עד הקצה.
תמיד אהבתי את אנשי האיפוק. אלו שלא ממהרים למצות את הרגע ולשלוף את הזין מהמכנסיים בתוך פחות מעשרים שניות. לשבת עם מישהו על הבר ולא לדעת אם הוא בעניין שלי או לא עד לרגע שבו הוא מצמיד אותי לקיר ודורש את שלו. זה המשחק. כל השאר זה שטות. זה זין וזה כוס וזה דוחף וזה מקבל וזה נגמר. זה ארוחה במקדונלדס על הדרך תוך כדי נסיעה. ואני נהנית מהמשחק. מהדרך. מהרעב. וככל שהזמן עובר אנשים פחות ופחות משחקים כי הכל כבר רץ מהר. וכולם רצים לקל. זה בסדר. אין כאן נימת ביקורת. זו אני שחושבת קצת אחרת. ולנצח אהיה חברה של הרעב, אביא את עצמי לקצוות כי עבורי זה המשחק. אלו החיים.
(ורגע אחד. ויד אחת מונחת על צוואר. ויד שנייה פולשת. ורוק נוזל. ואוויר נגמר. ואישונים מתרחבים. וגב מתקמר ומבקש אותך.)
#עלהקצה
