הרבה זמן עבר. דברים משתנים. הגיוני שתקופות כאלו יגיעו.
החברים שהיו לי עזבו כבר מזמן, לעיתים עולים בי געגועים. אף פעם לא עולה בי כעס כי אין באמת סיבה.
אני מתאוששת לאט לאט מחודשים של אדרנלין שסבבו סביב עבודה.
בהתחלה ישנתי. אני חושבת שישנתי שלושה שבועות אבל אני לא בטוחה.
ולאט לאט אני מתאוששת. את ערימות המילים שהיו לי נתתי לאחרים ואז החלטתי שלמילים המעטות שנותרו בי ראוי שתהיה אמא אמיתית ולא דמות בשם מיה34. אז הלכתי לכתוב בפלטפורמות אחרות וגיליתי עד כמה המלחמה קשה, בעיקר מול עצמי. בעיקר מול הידיעה שאנשים שמכירים אותי לא יעמדו בשדים שלי למרות שכל אחת מהן היתה שמחה ולו לרגע אחד להרגיש את הרצפה הקרה נצמדת ללחי שלה בזמן שיד גדולה סוגרת לה את הנשימה. להרגיש כל כך קטנה בתוך שתי ידיים גדולות שתופסות ביד אחת את שתי ידיה מעל הראש ומצמידות לקיר במהירות שגורמת לפליטת אנחה. כשמבן אדם בוגר, אחראי וקרייריסט את מוצאת את עצמך פשוט כלבה הנעה בבית על ארבע ומרגישה את החופש האמיתי הטמון בישיבה לצד רגלו. אבל כולם משקרים ומסתירים ומייפים ואת המילים שלי בסוף אני מעדנת.
והבית הוא הכי בית שיש. ואנשים באים ואנשים הולכים. ושמיכות מפנקות נפרשות עליהם ושיחות עמוקות ויין. ויש מנורה קטנה שמאירה את הבית בחום ויש חיבוקים עוטפים וקורים כאן דברים אמיתיים.
"ולפעמים" אני אומרת לאיש הסוד שלי, "הייתי רוצה שיבואו עם חיבוקי חבלים וישגעו לי את הצורה"
"אז את צריכה להכניס דברים חדשים לחייך. אנשים חדשים." הוא עונה.
ואני מביטה בו ומחייכת
"כן" אני עונה "אולי זה באמת יקרה."
(ד"ש מהמרחקים)
