תן לי רק רגע אחד להיות בת 22 ולהמתין לך עירומה על ארבע ליד הדלת בראש צמוד לרצפה. אני זוכרת את צליל הצעדים שלך, את העוצמה שהיתה בך ברגע שהיית עובר את הדלת. איך הייתי רועדת בזמן שהיית מסתובב סביבי. את הצד הפרוע שבי שהיה חייב להרים את הראש ולו לרגע אחד ואת סוליית הנעל שלך מורידה את ראשי בחזרה לרצפה. את קולך העבה והשקט ואת כף ידך הענקית שהיתה מלטפת אותי כדי להרגיע את הרעד שהסגיר אותי בכל פעם מחדש.
כמה קל להיות בת 22 ולהתמסר כך. לעבור אילוף קשוח במיוחד. כזה שלאחרים ייראה מאוד פשוט וקל ועבורי הוא היה סיוט. כמו הפעם ההיא כשהכרחת אותי לעמוד מול המראה עירומה ובעיניים פקוחות ובכל פעם שהסטתי את הראש חטפתי סטירה. "תפסיקי לשנוא את עצמך כל כך" אמרת ולא משנה כמה דמעות נזלו ממני, לא נתת לי לזוז. או הפעם האחרת כשישבתי עם חברות ופתאום הופעת, בחרת שולחן צידי המשקיף עליי ובכל לגימת קפה הרגשתי שאני כמעט נחנקת. החברות לא שמו לב בכלל ואני רק רציתי לזחול אליך על ארבע ולשבת ליד הרגליים שלך מתחת לשולחן בזמן שהתענגת על כל רגע של אותו קפה מחורבן ששתית ולא נגמר.
להיות בת 22. לחיות בלי חשבון. בלי מחשבות. בלי טרדות. ויש אותי עיסה מבולגנת של מחשבות ורגשות ותהומות ואותך שידעת להרים אותי ולקחת את כל העיסה הזאת ולהפוך אותה למשהו אחד. להיות בת 22 ולהילחם איתך בידיעה שדמעות התבוסה לא יאחרו לבוא. להיות מיוזעת, מותשת בשיער פרוע בזמן שאני קשורה למרגלות המיטה. ואני זוכרת את הרגע בו שלפת (אלוהים יודע מאיפה) סכין חיתוך לחם נצמדת אליי ושאלת אם אני מפחדת. גיחכתי בפניך בבוז. כי ידעתי שאתה תמיד תשמור עליי ובינינו גם לא היה אכפת לי באותו הזמן אם היית משסף את גרוני תוך כדי עוד אורגזמה אלוהית כי תמיד הייתי דרמטית וטענתי שאם למות אז תוך כדי גמירה. בסוף הצלפת בי עם הסכין בכפות רגליי בזמן שצרחתי את חיי. מאז אותו ערב שמתי את רעיון ההצלפות בכפות הרגליים כגבול.
להיות בת 22. להיות גורה מרגיזה תזזיתית וחצופה. גאוותית ובכיינית. כותבת עוד ועוד, בלי מעצורים ובלי גבולות. שופכת רגשות ונשפכת לרגליך. תמיד עירומה. תמיד קטנה. ואתה תמיד היית לבוש. לא הצלחתי בכל כישוריי (הלא מוצלחים במיוחד) לגרום לך לחוס עליי באמצעות המיניות שלי. והיה שם משהו כל כך מקטין בלהיות חשופה מולך הלבוש.
להיות בת 22 ולרצות להעניק לך את כל העולם בעבור אותו הרעד שלי שם ממתינה לך ליד הדלת כמו שאילפת.
**
וסעמק הגיל הזה והעידן הזה שהוא מביא איתו. סעמק הבגרות. סעמק עידן הטלפונים שגורם לי לא לסמוך על אף אחד. וסעמק שאני כל כך חכמה ואיכשהו אני תמיד מצליחה לסובב את כולם. סעמק שאני לא יכולה להתמסר כי מחר בבוקר קמים לעבודה ויש שכר דירה ו-בא לך לבוא? עזוב, מחר המנקה יבוא. תבוא אחרי. ואף אחד כבר לא יצליח להחסיר פעימה. לא כך לפחות. סעמק.
