ויש ימים, בעיקר ימים של גשם וקור שאני אוהבת להיעלם בתוך עצמי.
אני יוצאת מהיוגה בטייץ וסוויטשירט, הגשם מתחיל לרדת בטפטופים קטנים ומציקים וקר.
אני עוטפת את עצמי במעיל, כובע המעיל מכסה אותי והאוזניות עם Movement בווליום חזק מהדהד לי בכל הגוף. אני צועדת, נושמת אוויר של חורף ונכנסת אל תוך העולם שלי, ובתוכו אני נזכרת בך.
אני חושבת איך אני תמיד מפחדת לרקוד ליד אנשים כי אני מרגישה שכולם עוצרים מהצד וצוחקים עליי. אני נזכרת איך אפשרת לי ובתנועות חתוליות וחושניות נעתי מעליך. איך הנשימה שלי נעצרה בזמן שנכנסת כולך לתוכי. העולם נעצר ויבבה נפלטה. ואז ריקוד. שלי ושלך. והעולם שלנו בין ארבעת הקירות רקד ביחד איתנו.
בסופר אני משוטטת בין מדפים ותוהה מה זה אומר לקנות "אוכל בריא". אני מהמרת ביני ובין עצמי שגבינת עיזים יכולה להיחשב למשהו "בריא" ונעמדת מול ויטרינות הזכוכית עמוסות הגבינות ומבקשת מהמוכרת בקול שקט.
"סליחה, אפשר לעבור בבקשה?" אני שומעת קול עמוק לידי.
הנשימה שלי שוב נעצרת, הראש מסתחרר. ולרגע אני בטוחה שזה אתה, שעקבת אחריי בשקט כשצעדתי ברחוב במבט נעוץ למדרכה כשנראיתי כמו נערה מורדת ואובדת בת 17 שצועדת בגשם ברחוב ספונה בתוך מעיל עם אוזניות. אני מרכינה את הראש, נצמדת לויטרינה ונותנת לך לעבור. כשאתה עובר גל של ריח משכר עולה ממך ונשאר איתי בזמן שאתה ממשיך אל תוך אחד המעברים.
בקופה אנחנו נתקלים אחד בשניה שוב. משהו בך גורם לי להוריד את המבט ורעד עובר בתוכי. אתה מחייך חיוך קטן לעצמך.
סביר להניח שדבר מכל זה לא נשאר אצלך ועבורי זה היה כנראה סיפור שיצרתי לעצמי בראש.
ולרגע, הסיפור הזה היה נעים, וגרם לי לחייך.
כי אני חיה. וכשאני חיה - אני רעבה.
וזה הרעב הכי נעים שקיים בעולם.
(תלחצו על השיר, תגבירו, עצמו עיניים ודמיינו את הפרק הבא של חייכם)