לפרדסים יש ריח משכר. אם מישהו ישאל אותי פעם איזה ריח יש לחורף אענה: של פרדסים בלילות, של אדמה לחה, ריח מתיקות של תפוזים וחמיצות של לימונים. אני זוכרת את הריח הזה במדויק.
*
הובלת אותי בדממה בין העצים וידעתי שעדיף יהיה לי שלא אוציא מילה.
כמה דקות לפני עוד ישבנו שנינו בבית הקפה אחרי שנים שלא התראינו. אני, כבר לא הגוזל הרזה וחסר הביטחון שאספת אליך פעם, לפני שנים, ואתה, עדיין בהדרך, הגיל והמשקל שנוסף לך רק עשו לך טוב. היה מוזר לדבר כך סתם, שני אנשים רגילים. מהצד, איש לא היה יכול לשער בנפשו את הקשר ההדוק שחיבר בין שנינו.
"תקפיצי אותי לרכב שלי, הוא בתחנת הרכבת" ביקשת ונעניתי בשמחה.
המשכנו לדבר ברכב, בעודי נוהגת ומספרת לך את חוויותיי מהשנים האחרונות ובראש כל הזמן חשבתי איך נפרדים לשלום? האם זה הגיוני בכלל לתת לך חיבוק ונשיקה על לחי? מותר לי בכלל? איך לעזעזל זה עובד?
אמרת לי תודה על הנסיעה וכף ידך הגדולה הושטה אל פניי. נשקתי לה. הרמת את ידך וליטפת את ראשי. ידך המשיכה לגלוש עד שהגיעה תחת עורפי ואז הרגשתי איך שיערי הארוך נאסף בין אצבעותיך, איך הידקת היטב ומשכת את ראשי לאחור.
לכל נשלטת יש מתג הפעלה, מסתבר, פעולה מסוימת שהמוח מייד זורק אותה למימד אחר. עבור חלק מבט מספיק, עבור אחרות סטירה, או מילה. עבורי היד שלך בתוך השיער שלי, היתה הסימן שלי.
"צאי מהרכב והיכנסי אל הרכב שלי. שבי במושב האחורי" אמרת בשקט. הפחד פילח לי את עמוד השדרה. נסענו אל עומק הפרדסים. כעבור כמה דקות הוצאת אותי מהרכב והעמדת אותי מול עץ הדר. הכל היה חשוך והפחד שהעלה בי רמות אדרנלין מטורפות גרמו לחושים שלי להתחדד עוד יותר.
"חמש שנים עברו והגיע הזמן לסגור את החשבון על מה שעשית" קולו פילח את הדממה.
"אני יודעת." לחשתי
"תרימי את הסוודר שלך למעלה, גם את החולצה וגם את החזייה." 'בקור הזה?' רציתי לרטון אבל לא העליתי על דעתי לעשות דבר כזה.
"תפשילי את המכנסיים ואת התחתונים. עד הברכיים." כך עמדתי מולו בשיער פזור על פניי וראש מורכן. מכירה בעליבותי. עליבות בה אין אפילו צורך שאתפשט לחלוטין. זה לא מעניין. סובבת אותי ופניי אל העץ, שתי הידיים נקשרו מעל לראשי. פישקת את רגליי באמצעות רגלך, עד כמה שיכולתי בסיטואציה בה עמדתי.
"אני הולך להצליף בך" הכרזת "את לא הולכת להוציא מילה. את יודעת על מה כל הצלפה והצלפה. כשזה יסתיים תדעי שהחשבון בינינו נסגר. תדעי שסלחתי לך. עכשיו ראש למטה."
רעש ההצלפה הראשונה הוא המפחיד ביותר. השריקה חתכה את האוויר הפתוח והכאב היה מזעזע. לא הוצאתי הגה. בכל פעם שבתי לעמוד בדיוק בנקודה שהצבת אותי. הדמעות נזלו בשקט, מתערבבות בטיפות הטל שנפלו מהעץ מזעזוע ההצלפה והשוט קרע את האוויר ואת בשרי.
10 הצלפות. לימים תספר לי כמה כוח הפעלת ואיך כאבה לך היד אחרי. כשהתרת את הקשרים מעל מפרקי הידיים אחזת בי ונתת לי לקרוס אל האדמה בבכי. עד היום אני מנסה להבין איך האדמה היתה חמה ולחה כשהגעתי אליה, כנראה שזה היה פשוט העור הלוהט שלי.
חיבקת אותי וליטפת אותי בזמן שמיררתי בבכי ולחישות "סליחה" אל תוך דש חולצתך.
"הכל נסלח" אמרת, העמדת אותי על רגליי, הלבשת אותי וביחד חזרנו לרכב.
*
"אני צריכה שתדליק לי דוד" התקשרתי לאיש שהייתי איתו. הבכי לא פסק. הודות לפסיכיאטריה והחסדים שהיא עושה עימי, אני כמעט ולא בוכה. אבל כשהבכי מגיע, הוא משאיר בי פחד שעכשיו הוא לעולם לא יעזוב.
נכנסתי בעיניים אדומות ונפוחות לביתו.
"נפגשת איתו?" הוא שאל.
הנהנתי בראשי. הוא הלך בשקט, מילא לי מים חמים באמבטיה, הביא לי מגבת והדליק את התנור. לא העזתי להביט במראה בזמן שהתפשטתי. המים החמים עטפו אותי, הגוף נרגע והדמעות לא פסקו.
כעבור שעה ארוכה יצאתי מהאמבטיה עטופה בשתי מגבות ענקיות. הוא נכנס. "אני רוצה לראות מה הוא עשה לך" הוא אמר.
נעמדתי מולו, הסתובבתי והנחתי למגבת ליפול. את המבט שהיה בעיניו אני לא שוכחת עד היום.
זו היתה הפעם האחרונה.
*
אחרית דבר:
שנים חלפו מאז. נשארנו בקשר. סגירת המעגל והסליחה הסתיימה והתחיל פרק של חברות כנה ופשוטה. סגרתי את הפרק הזה בחיי, כשהתחתנתי, בן זוגי דאז, לא הסכים "להזמין אקסים שלי לחתונה", בחרתי שלא לספר לו איזה סוג של "אקס" הוא עבורי. בשיחת הטלפון הוא אמר: "תזכרי שלנצח אהיה אדונך ואת שפחתי ואם אחפוץ בכך גם אבוא לקחת אותך באמצע החופה". "תסתום, מטומטם." עניתי לו ושנינו פרצנו בצחוק. אנחנו לא מעלים זכרונות ומדברים על ההווה (המשעמם) שלנו. אל אותו הפרדס לא התקרבתי. בלילות גשומים וקרים עולים ריחות של פרדסים ובאופן לא נשלט גם זכרונות. לפעמים בשבתות אני יוצאת לטייל בפרדסים מול ביתי, עוברת בשבילים, מלטפת את העלים ותוהה אם הבחורה של אז היתה מסוגלת לעשות דבר כזה גם היום.
"אין מצב, אני מחייכת ועונה לעצמי. אין מצב."
