לפעמים בבקרי שבת של שמש הייתי מתעוררת אחריך, יוצאת לסלון ופותחת את התריס לרווחה.
השמש היתה מציפה את הסלון באור, החתולים היו מוצאים את הפינה שלהם במרפסת ונהנים
והיתה גם אותי שעמדה שם סתורת שיער, חנונית עם משקפיים, טי שירט לבנה ותחתונים.
כשהשמש היתה מתקרבת אליך כל הנמשים שלך בלטו לפתע והזקן היה מבהיק. היית מסתובב בבית בנינוחות בזמן שהייתי שמה לנו משהו לשמוע.
פעם היית קם להרתיח לי מים לקפה בזמן שהייתי מוצאת לי פינה בשמש על הרצפה ביחד איתם, עוצמת עיניים ופשוט נהנית.
ופתאום היה מתנגן שיר והייתי קמה מהרצפה בזמן שצעדת בחזרה לסלון והייתי נצמדת אליך ומכריחה אותך לרקוד איתי סלואו במרכז הסלון ככה סתם בבוקר של שמש יפה.
"את משוגעת, החלון פתוח והשכנים עוד יחשבו שהמוח שלנו התחרפן" היית אומר ברגע של מודעות.
"די. תרקוד איתי כבר, מה אכפת לך מי מסתכל?" הייתי עונה.
ולרגע היית מניח לראש שלך, והיית מתמסר לריקוד איטי איתי. האף שלי היה מעקצץ כשהיה פוגש בשיער החזה שלך. לפעמים היית משעין את הסנטר על ראשי וכך שנינו היינו זזים לנו.
פעם, בחיים אחרים, הייתי אישה של איש וחשבתי שאלו, אלו החיים.
שתי דקות של חסד בתוך ריקוד סלואו, כשהראשים לא עובדים ורק הלבבות פועמים.
וצליל של קליק העיר אותך בחזרה. "המים רתחו" אמרת, שיחררת את ידיך ממני וחזרת למחשב.
ואני נשארתי שם באמצע הסלון.
לבד.
(אל תתפשרו. אל תתפשרו. אל תתפשרו. אל תתפשרו. אל תתפשרו.)
