באחד הפוסטים בעברי, ציטטתי איש חכם שאני מאוד מעריכה שאמר שתמיד נחשוב כמו המקום בו אנחנו חיים:
קחו את הצפרדע למשל, השלולית היא כל עולמה. זה הגבול שלה.
אבל אנחנו יודעים שיש עוד, ובא לנו לצעוק לה: אגמים נחלים נהרות...
יש עוד.
וגם הכלוב הוא סוג של שלולית. וזה בסדר, זה לא נכתב כביקורת (מי אני שאבקר בכלל...) אבל זו לא אני.
רבים שואלים אותי למה אני פה אם אני לא רוצה להכיר. עבור מי שחיה מילים, הוגה בהן, וסובבת סביבן בחיי היום יום, גיליתי שיש בתוכי מילים, סיפורים וחוויות, שלעולם לא אוכל להיות להן אמא. רק במחשכים. בשמות בדויים. ובמקום הזה פרחתי. יכולתי לכתוב, יכלו לקרוא אותי (אני סובלת מגרפומניה קלה), להזדהות עם רגשות, חוויות ובכלל.
וכן, יוצא לי לשוחח עם אנשים.
כן. גם פגשתי כמה. אני יכולה לספור אותם על כף יד אחת, זה מספיק. לא נולדו פה סיפורי אהבה. נולדו חברויות כנות ואמיתיות. שניים שעד היום הם חלק משגרת יומי. ושתיים נוספות שאהובות עליי כל כך (גם אם אחת מהן כבר לא בקשר איתי, היא תפסה לי מקום בלב שלא יימחק).
אני לא רוצה להיות חלק. תאוות בשרים, חלומות כמוסים, רעב שלא יודע די, לא שייך עבורי למקום שבו כולם (או רובם) היו עם כולם (או רובם). לא, אני לא מיוחדת. אני גם לא טובה יותר. סביר יהיה להניח שההיפך הוא הנכון.
אני רוצה להאמין שבכל אחד מאיתנו טמון היצר הבדסמי לכאן או לכאן. צריך לגעת בנקודות הנכונות, לגרד את הפינות עד שהחוטים המעניינים באמת נחשפים. ואולי אני טועה, אני מרגישה שלא.
אבל עד אז, אני כאן פשוט כדי לכתוב.
(ואולי יבוא יום ואיש פשוט וחכם, רהוט ויצרי שמקפיד לשמור את עצמו באפילה, יופיע מתוך המחשכים. ואולי לא. אני חיה בשלום עם שתי האפשרויות)
#הארותליליות
