מלכודות של מילים

"די כבר, לא הספיק לך כל הערב והלילה אתמול למשוך לי בצמות כמו ילדים בגן?" רטנתי מולו בבוקר בעודי יוצאת מהמקלחת.

הוא רק חייך את חצי החיוך הזה שלו תוך כדי שהוא מתקרב אליי. 

"נו, מה עכשיו? איך אתה עוד רוצה להציק לי?" אני מקניטה אותו.

הוא נעמד מולי ומצעיד אותי אל עבר חדר השינה.

"שבי פה ואל תזוזי" הוא מורה.

"אתה יודע שיש לי פגישות היום מחוץ לבית ואני לא יכולה לאחר"

"תסתמי כבר" הוא משתיק אותי, הולך למקלחת, פותח את המגירה, מוציא את מברשת השיער שלי וחוזר לחדר השינה.

"תורידי את המגבת מהראש ותסתובבי עם הגב אליי" הוא אומר.

ואני מצייתת. בגבי אליו הוא לא יכול לראות את החיוך שמתפשט על פניי.

בריכוז מופתי הוא מתחיל להבריש את שיערי, לאט ובשקט ואני מתמסרת לתחושה. אחרי הכל, האחרון שהבריש לי את השיער היה הספר שלי וזה היה לפני חודשים ארוכים.

הוא מייצר חיץ בדיוק באמצע הראש, קולע שתי צמות וסוגר בגומיות קטנות.

"זהו" הוא מכריז, "היום את את יוצאת לפגישות שלך ככה"

אני יוצאת מחדר השינה אל המראה בחדר האמבטיה.

"תגיד לי, אתה דביל?" אני פותחת בשצף של תלונות "אני נראית כמו ילדה בת 16 שיצאה מבית ספר עכשיו. איך אפשר להתייחס אליי ברצינות כשאני ככה עם שתי צמות?" 

אני מתקרבת לגומייה לפרק אותן.

"אם תעזי לפרק אותן אדאג לכך שגם תצאי מהבית עם הפלאג שאת כל כך "אוהבת" " הוא אומר בשקט

"אין בעיה. אצא מהבית ואפרק אותן." אני לוקחת את התיק ויוצאת מהבית בסערה ומייד חוזרת כדי לתת לו נשיקה ואז, שוב, טורקת את הדלת אחריי. 

סוף היום מגיע, בשעות הערב אני נכנסת הביתה. כמה דקות אחריי אני שומעת את הצעדים שלו ודפיקה בדלת. 

אני פותחת את הדלת, נעמת מולו ומחייכת. 

הצמות נותרו כמו שהן, עליי. 

("כמה עשן, שצף, רעש ועצבים את מייצרת סביבך ובסוף, בסוף בסוף, את מבצעת. ככה אני אוהב אותך, ילדה."

"תשתוק ותקפל אותי קצת אליך, היה לי יום ארוך נורא" אני עונה ומתרפקת)