לפני 5 שנים. 31 במרץ 2019 בשעה 20:25
יושבת אצלו על הספה. זה היום השלישי ברצף שאנחנו ביחד.
הסערה בחוץ לא מאפשרת לנו לצאת וכל אחד בפינה שלו עובד.
לרגעים אני חושבת עליו, על כמה מוכשר הוא, כמה גאון ועם זאת כמה הוא מסוגל להיות קר, מרוחק ומנוכר.
ואני לא יכולה שלא לתהות איך זה שכל חיי התאהבתי בגאונים ומוכשרים, איך נהניתי להקטין ולגמד את עצמי למולם, תמיד להיות הקטנה שלומדת, ששואבת ידע, שהגוף שלה מתמסר בשתי שניות וחצי והם מסוגלים לשבוע ולשמור על ריחוק.
אני תוהה מה יהיה אחרי שאלך, האם יתגעגע ויודעת שהתשובה היא לא.
אבל יותר מהכל אני מנסה להבין מתי זה יגמר. מתי סוף סוף הראש שלי יניח לי ולא יכה בי שאני לא מספיק.
לא מספיק יפה. לא מספיק חכמה. לא מספיק מוכשרת. פשוט לא.
מתי לעזעזל זה יגמר?
