שאני לא יכולה לכתוב בשום מקום אחר ולמרות שמזה זמן רב עברתי לכתוב בפלטפורמה אחרת אני מוצאת את עצמי חוזרת ברגעיי האפלים ביותר לכאן.
#
אני שוכבת על הספה בטי שירט וללא תחתונים, רגליי פשוקות לרווחה ואני נותנת למאוורר לקרר את הגירוי המעקצץ שעוטף אותי.
אני מתקשה להסתובב בביתי שלי ללא בגדים, אחרי הכל מילדות חונכתי שעירום זה 'אסור' ו'לא מכובד' אבל כרגע המצב מחייב.
#
אני לא יודעת לומר אם גל החרמנות שתקף אותי קשור לעובדה ששבועות כבר לא היית בתוכי או שזה בגלל זיכרון השואה. סביר להניח שזה שילוב של שניהם.
ויסלחו לי רוחות המתים הרבים שזכר המוות, המלחמה ותחושת הסוף מחרמנים אותי. פעם חשבתי שאני היחידה שחשה ככה והתביישתי.
אבל פעם גם חשבתי שאני היחידה שנהנית מתחושת חוסר האונים. בכל סרט תיעודי שאני צופה, אני מרגישה צורך להתפרק. הצורך הנוראי שבי זועק לי לחיות, כאן ועכשיו, ועבורי אני הכי חיה כשאני גומרת. אז אני מכבה את הטלויזיה וגומרת בטלטלה ומדליקה את הטלויזיה וצופה וכך שוב ושוב ושוב. (ואחרי שעות ארוכות כאלה, איך לא אהיה שבורה, מעוקצצת וכאובה?!) לעיתים דמותך עולה בי, איש הרוח מהכפר המבודד, הלילות שלנו, אותי משחררת כל רסן ואותך נועץ שיניים בכל חלקת עור חשופה שלי. אתה כבר בדרך להפוך להיסטוריה, עוד פרק שהיה בחיי ועתיד להסתיים ולא אכפת לי. כי עכשיו השבעתי את עצמי.
עד לפעם הבאה.
#
המאוורר לא עוזר ובתוך אמבטיה קרה אני מצמידה את הטוש בין רגליי וזרם מים קרים שאמור להציל את המצב מביא אותי שוב ושוב לגמור.
#
פתאום עולה בי פלאש משיחה שניהלתי עם גיסתי לשעבר. איך התחננתי בפניה שתעזור לי לאפס את אחיה ולהשיב אותו אליי. שנה וחצי חלפה. לפעמים אני משתעשעת במחשבה שהוא יתקשר אליי (ולא כדי לומר שהוא אוהב אותי ומתגעגע, כי כמות השיחות הזאת כבר מיצתה את עצמה עד תום) אלא רק כדי לשאול אם טוב לי, ואני אחייך ואענה: איך לא יהיה לי טוב, בבית משלי, עם איש (כזה או אחר, תלוי בתקופה) משלי, שמלקקים אותי עד אובדן, שגורמים לי לגמור ברצף, שאכפת להם שאהיה שבעה. תודה לאל שהלכת, אני מנהלת שיחה במחשבותיי, מחייכת ויוצאת מהאמבטיה.
#
בזמן שאני כותבת נשלחת אליי הודעה חביבה, אני נכנסת לקרוא את הפרופיל ומגלה שיש שם תמונה. אני מזהה אותו כשכן שהיה גר בבניין בגלגול ההוא, כשהייתי נשואה. לפעמים הייתי מביטה בו ומשתעשעת במחשבה שאם הייתי אדם אחר לבטח הייתי יורדת כמה קומות כדי לזיין לו את הצורה ואז חוזרת לחיי.
היום הוא כבר אטרקציה לא מעניינת ואני לא עונה.
#
חיים מוזרים אנחנו חיים. המוות מעורר אותנו לחיים. השגרה מפילה אותנו לשעמום ודיכאון. התאהבות מפחידה אנשים. רבים מדיי מסתובבים עם פצעים פתוחים, מדממים ולא נראים. חלק בורחים. אחרים מחפשים הצלה. ואני נטועה אי שם בחלל כמו צופה מהצד שבעיקר - אין לה מושג.
(הפצעים תמיד יהיו שם, אבל האנרגיה המובילה היא האהבה. תמיד.)
#הדלקתימזגן
