ויש ימים שכל מה שבא לי זה להפוך לכלום ושום דבר. לפעמים החיים האלה חונקים, חונקים מדיי וכל מה שאת צריכה באותן הנשימות זה להיות שטיח. או שולחן. בעצם, שולחן זה משעמם. להיות הדום. להיות מנורת לילה, מתלה לבגדים - חתיכת דבר שיש לו ייעוד ושימוש אחד ולשם כך הוא נוצר. אבל לא חור. חור זה לא נעים לי ומבזה (בעיניי לפחות. הלוואי והייתי אחרת והייתי יכולה ליהנות מזה)
ויש ימים כאלה שכל מה שבא לי זה להיות חתול. שהמוח שלי יעבוד רק בדרישה של דברים בסיסיים: לאכול, לשתות, למצוא את המקום האידיאלי ביותר ולהירדם עליו, להתעורר, להימתח, לדרוש ליטופים ותשומת לב ולגרגר מעונג. זהו. חתול. שחררו אותי מחיים מורכבים, מדרמות, טרגדיות ומשברים. לא, תודה. (ולפעמים אני מביטה בחתול שלי ומבינה שגם אני, כמותו, קצת חתולה אנושית)
ויש ימים שאני רוצה להיעלם בתוך מישהו. להיות מרוכזת בכאב, בעונג, בחוסר האונים, בכל החושים - ואיכשהו, אני אף פעם לא מוצאת מישהו לסמוך עליו (באמת) והראש לא משחרר את השליטה העצמית, הבוגרת, האחראית והשקולה שלי.
אתה כותב על בדסמ טוב ורע.
אז תגיד, זה טוב או רע? מה זה בדסמ טוב בכלל? מה המטרה בו? איזה צורך הוא בא לשרת? בכל פעם שאני רוצה להיעלם, להפוך לכלום, לשולחן, מנורה או חתול כדי להשתחרר מעצמי לכמה שעות ולחזור בחזרה - זה טוב או רע?
זה רע. זה הכי רע. אבל זה גם הכי טוב שיש. כי לקחתי קצת הפסקה. בקטנה.
הייתי אומרת לך לקחת את המונח "בדסמ טוב" ולדחוף אותו לת$% אבל יש מצב שתקרא את זה ויש מצב שתדע שאני כותבת את זה עליך ויש מצב שתתעצבן מהשפה הגבוהה שלי ואז יתחיל דיון אינסופי על הטוב, הרע, הלא נורא וכוסאומו.
(ואין פה אף אחד לסמוך עליו. אין פה אף אחד)
בתמונה: לא אני.
