מלכודות של מילים

אתה מספר לי על האזכרה לאמך ועל ילדיך שגדלו והשנים שעברו ובעיות הזקנה והטיול לטוסקנה, או נאפה, או משהו אחר שמסתיים בניחוח פלצני במיוחד, ואני מקשיבה בחיוך ובריכוז מזויף.

ובראש רק חושבת עליך מפוצץ אותי בלי רחמים ואת אחיך מסוכך עליי, מרגיע ומנעים. 

"שלא תדע עוד צער, גיוס נעים לילד, טיסה נעימה"

אני ממלמלת בליל איחולים. 

"ומתי אני בא אליך?"

רגע, מה?

("ומהרגע שתאמרי לי לבוא ואעבור בדלת, את שלי. כל כולך שלי." אמרת. ואני אמרתי "עזוב, עברו הרבה שנים כבר, הברכיים, השכנים החטטנים ובאמת, עזוב" וסיימתי את השיחה ונותרתי מריירת על עצמי. עלובה.)