כמה יופי יש ברגע הזה. בחיבור. בדינמיקה.
בחוסר היכולת שלי לעמוד בשקט ללא תזוזה, בהבנה בינינו, כזאת שלא דורשת מילים בכלל.
וחבל ועוד אחד ועוד אחד. וזה לדעת לעשות עבודה פנימית שכולה אומרת שחרור. ונשימות עמוקות לקראת התלייה כי זה הולך לכאוב.
כשהגוף יודע שהולך לכאוב לו הוא נכנס לסטרס. כשהוא נכנס לסטרס השרירים מתקשחים להם לעמדת הכלה. כשהשרירים נכנסים למצב הזה הכל כואב עוד יותר.
וזה לא שיש לי בעיה עם כאב כזה, להיפך. אבל כדי להגיע למקומות שאני רוצה להגיע אליהם עם עצמי בעיקר, העבודה היא עבודה פנימית (וגם גמישות לא תזיק).
ויש את הרגע הזה שבו הרגליים מתנתקות מהרצפה והרגע הזה שאת מבינה שעכשיו את בובה על חבלים והוא יכול פשוט לעשות מה שבא לו.
ובאותו הרגע אין איש מסביב, למרות שיש המון. שעה מרגישה כמו 10 דקות ובכל פעם שהוא נוגע בך את רק מקווה שזה לא כדי לפרק את הקשירות.
וזה כואב ואת מייללת ויודעת שתשלמי על זה בחולצות ארוכות ולא, אל תשחרר ואל תפסיק ותן לי להיות ככה עוד ועוד ועוד.
תמיד הערצתי את התרבות היפנית. עבורי היא מודל לאסתטיקה, לכבוד ולאומנות.
היא לא סליזית או פורנוגרפית.
היא יפה וחכמה ועדינה ומכאיבה ולא מתפשרת.
הייתי אומרת שזה מזכיר קצת אותי, אבל אני, הרי זה ידוע - מטומטמת.
(תודה שפתחת לי שער לעולם הזה)
#ropebunny
