לו הייתי פוגשת בו בפעם הראשונה מבלי להכיר אותו לפני, סביר להניח שלא הייתי מסובבת אליו את הראש.
הוא לא הסגנון שלי. הוא רזה מדיי, מתלבש כמו בן 70 ויש לו פלומות שיער על הכתפיים והגב. יש לו משקפי ראיה של בית שאני נוהגת לקרוא להם "משקפי הראיה של הפדופיל"
והוא עדיין ממשיך להתהלך איתם בבית בגאון.
אבל יש בו קבלה והכלה. יש בו רצון וסקרנות ומעל הכל - הוא מעולם לא ראה בי מטורפת, משוגעת או לא שפויה באופן כללי. גם לא כשסיפרתי לו על נטייתי המינית. הוא לא מבין למה נשים מתאפרות (או במילים שלו: צובעות את הפנים) ולא מבין למה צריך לקנות יותר מדיי בגדים או נעליים או מותגים. כצפוי, גם אין לו טלוויזיה והטלפון שלו תמיד נמצא על מצב שקט.
לעירונית קרייריסטית שסובלת מדלקות חוזרות ונשנות בפרקי הידיים זה היה מאוד משונה פתאום להניח לטלפון בצד ו-הכל בסדר, אף אחד לא באמת יחפש אותך (אף אחד לא חיפש) בכל פעם מחדש אני מסתגלת לימים ללא מחשב, טלוויזיה טלפון והסחות דעת טכנולוגיות. ופתאום יש שיחות והן נמשכות שעות על גבי שעות. אין פילטרים. וכשאין פילטרים בהתחלה זה מפחיד ממש כי אני כל הזמן מחפשת לאן לברוח (כמו כל יצור אנושי על הפלנטה בשנים אלו) ופתאום זה נהיה חלק ממך.
לא הצלחתי להבין אם הוא רוצה אותי או לא. לא הצלחתי להבין אם אני רוצה אותו או לא.
אבל בפעם הראשונה שהלשון שלי חקרה את פיו ראיתי איך העיניים שלו נפערות בהלם. (כן, אני אוהבת להתנשק בעיניים פתוחות).
אחרי שנים של מחסור בחיבור מיני שאליו רעבתי כל כך, יש מגבלה פתאום להסיר מגננות.
"אני טעימה לך?" אני שואלת והוא מרים את הפנים מבין רגליי, מלקק את השפתיים ועונה: "תשתקי ותני לי עוד. עוד ועוד ועוד". אני מרשה לעצמי להשתחרר בלי סמים קלים ובלי אלכוהול. מדי פעם, הוא טוען, יוצאת ממני דמות שמרגישה כמו משחק. הוא מבקש ממני לעצור ולחזור להיות אני. ולפעמים להיות אני, עבורי, זה הכי נורא בעולם.
אבל ככל שהייתי אני כך נפתח בתוכי הרעב. היצור הטורף הזה שלא מסוגל לשבוע. אני מסבירה לו שאני חזירת גמירות, שכשנעים לי אני רוצה עוד ועוד ועוד. ואז עוד. ואז עוד. אני מסוגלת להתעלף ולא לשבוע. הוא טוען שאני קשה מדיי עם עצמי.
הוא חודר אליי ואני מייללת וצועקת, ממלמלת, נאחזת, שורטת ובכל פעם שאני גומרת אני מודיעה לו (הרגלים של כלבה שאין לי יכולת לשנות) מיוזעת בשיער פרוע ורעד אני מבקשת שיפסיק להביט בי והעיניים שלו לא מרפות ממני. הוא מרשה לי להתכנס לפינה שלי ויודע לתת לי את הזמן להסדיר נשימה ולהתאפס בחזרה (לו היה בוחר לא לוותר לי יש מצב שהייתי מתפוצצת, אבל המשחק של "לא לוותר לי" לא ממש מוכר לו וזה בסדר, וזה הכי נכון שיש) לפעמים זה נמשך שלוש וחצי שעות, לפעמים פחות. אני מורעבת לגוף שלו והרעב ההזוי הזה מגיע מתוך המעמקים של הבטן שלי ואני לא שולטת בו. ואז פתאום בא לי דברים ששנים לא רציתי - אני רוצה את הזין שלו בפה שלי במשך שעות ולא כי אני מרגישה מחויבת או לא נעים. אני פשוט רוצה את זה. אני רוצה את הלשון שלי עמוק בתוכו. אני מלקקת ונושכת וטורפת ומחבקת ועוטפת ומנסה לתפוס כל פיסת בשר ששתי הידיים ושתי הרגליים מאפשרות לי.
והוא מרשה. ואני עדיין לא. לא הכל.
ובכל פעם נפתח עוד קצת.
אתמול בטירוף של חרמנות שהרגישה כאילו לא עברו שעות מאז הפעם האחרונה שהגוף שלנו התחבר, כשהיה עייף ומחויך אמרתי:
"אפשר בקשה אחרונה?"
"כן", הוא ענה.
"תעמוד"
"ועכשיו מה?" הוא שאל?
"עכשיו תזיין לי את הגרון."
ולרגע אחד בתוך החנק והריר והנהמות שבקעו מתוכי, הרשיתי לעצמי פשוט להיות. בלי לחשוב מה הוא יחשוב עליי והאם כעת אחרי שאמרתי לו את זה הוא יראה בי בת זוג או לא, האם אני משפילה את עצמי, האם הוא יביט בי במבט אחר - כלום.
לרגע אחד נפרדתי מכל הסיפורים שאני מקפידה לספר לעצמי על עצמי
והפכתי להיות החיה שאני כל כך לא מרשה לעצמי להיות.
(וזה היה הדבר הכי נפלא בעולם)
בתמונה: לא אנחנו.
אחרית דבר: אנחנו האויב הכי נוראי של עצמנו. מדי פעם בתוך חינוך האהבה ואהבת החינם שכולם מדברים עליה באווירת ט' באב תרשו לעצמכם גם לסלוח לעצמכם ואולי, רק אולי, גם קצת לאהוב. וכן. יש תיקון. יש ריפוי. יש אהבה. קצת אחרת, אבל עדיין - אהבה.
