"אז מה עשית היום?" הוא שואל.
"וואו, כל כך הרבה שאני כבר לא ממש זוכרת" אני עונה וחוזרת לשכב על הספה.
יום רביעי ברצף. אפילו למקלחת אין בי כוח.
"את עסוקה? אני מפריע?" הוא שואל
"כן, יש לי המון עבודה", אני עונה, מנתקת ומתהפכת לצד השני על הספה.
לחבר קרוב אני כותבת שאני מתגעגעת. "גם אני" הוא עונה. הוא במרחק נגיעה אבל לא בא. ככה זה.
מנעד הרגשות שלי נע בתנועה מעגלית מגעגוע, לעצב, כעס ורצון בנקמה ואז שוב געגוע. במי כבר יש לי לנקום? באף אחד.
מאמינה גדולה ביקום אני, אני מאמינה שמי שעושה רע יחטוף בחזרה והיקום בתמורה, בועט לי בפרצוף בחזרה.
הייתי רוצה רצף של גברים שיעמדו מחוץ לדלת ביתי וייכנסו בכל פעם שלושה, ישאו אותי מהספה אל המיטה ויעטפו אותי בחיבוקים עד שאתמלא בחזרה.
בפועל, אחד בא והשני הולך, מאמינים שאת הגעגוע יוכלו לפתור בדחיפת לשון לפי ואת הלב יחברו במישוש החזה מתחת לחולצה. אין לי כוח גם אליהם וכשהם הולכים אני שוטפת את הפה בכיור במטבח ומחליפה חולצה.
עדיף את הלבד.
"תביני" הוא אומר, "בסוף אנחנו עם עצמנו וכל המסביב זו תפאורה, לעיתים היא יפה ולעיתים מגעילה, אבל היא תפאורה. תחבקי את הילדה הקטנה שבתוכך" הוא מטיף לי במקצועיות, "תסבירי לה שהיא לא לבד, משם יתחיל הריפוי שלך".
ואני שם על הספה מולו, מסוגלת לדמיין את עצמי קמה משם ודופקת לו אגרוף ישר לתוך האף. אבל אפילו לזה אין לי כוח ואינני אלימה באמת.
אז אני שותקת ובוהה בכל מדבקות הפרחים המזוינת שלו על הקירות. מי שם מדבקות של פרחים על קירות לעזעזל.
בדרך חזרה אני עוברת במשתלה וקונה חבורת עציצים למרפסת.
"זה עץ האושר" המוכר אומר.
"והוא יביא לי אושר?" אני שואלת
"יש מצב" הוא עונה.
"אם לא, אני מחזירה" אני מודיעה לו.
"אין החזרות" הוא עונה, ובא לי לזרוק עליו קקטוס.
בפרץ של אנרגיה אני מצליחה להרים את חבורת השיחים למרפסת ביתי ומעמידה אותם אחד ליד השני.
את עץ האושר אני שמה בצד במקום שלא ינפנף מולי באושר שלו וחוזרת לשכב על הספה.
אולי מחר אקום ויהיה בי כוח להשקות אותם, אולי אוגוסט המחורבן ייגמר וספטמבר יביא איתו רוח חדשה, אולי הלב שלי יירפא, אולי חבורת גברים תבוא בחבורה לחבק (בלי ידיים ולשונות וזין), אולי יבוא אחד, כזה שיגיד לי "די. הכל בסדר. יאללה למקלחת".
אולי גם אאמין לו.
מי יודע... אולי.
#לאיקרה