פעם כשהייתי צריכה להרגיש משהו, הייתי הולכת אליו שיפוצץ אותי במכות.
זה לא שאני מזוכיסטית. לא הייתי נהנית מכך לרגע. אבל הראש שלי.... הראש שלי הוא הבן זונה הכי גדול שתפגשו אי פעם. הוא הבן זונה הכי גדול שאני פגשתי אי פעם.
וכשאני לא מצליחה להשתלט עליו, הוא משתלט עליי. וכשהוא משתלט עליי, אין בי מקום לטיפת רגש.
ואילו חיים אלו לאדם, אם הוא לא יכול להרגיש כלום?
בסטירה הראשונה הראש היה לועג לי: מטומטמת, מה את עושה לעצמך?
בקשירה הראשונה (והשנייה והשלישית) הוא דרש ממני להילחם ונלחמתי עד שהוכנעתי.
הייתי צריכה נואשות להגיע לנקודה שבה מישהו חיצוני ישתיק לי את הראש, שיבין שאין לו ברירה והוא צריך עכשיו לזוז הצידה. באותה הנקודה כל הרגש היה מתפרץ.
והייתי בוכה ושורטת קירות והולמת באגרופים כל מי שהיה מנסה להתקרב לנחם אותי או ללטף את ראשי. הייתי שורטת ופוצעת ומתקפלת בפינת החדר על הרצפה ונותנת להכל לצאת.
ולאט לאט, הייתי חוזרת.
ברגע שהייתי מצליחה לתת מקום לרגש, למחרת הכל היה מתאזן. ידעתי שהצורה שבה זה קורה קצת מעוותת בעיניי החברה הממוסגרת, אבל לא הכרתי שום דרך אחרת.
#
שנים ארוכות עברו מאז. גדלתי.
בשנים האחרונות אני לומדת לבנות מערכת יחסים חדשה עם הראש. מערכת בה הוא לא השולט הבלעדי ולא הרגש. וזאת עבודה קשה, קשה כל כך.
#
בחודש האחרון אני חווה תהליך שהמצאתי לו שם: הפילטריזציה של הכאב.
אם אנחנו, כאנשים רגילים, שומעים חדשות נוראיות, סיפורי זוועות וכד', אנחנו יודעים להעביר את זה דרך פילטרים של הדחקה, אדישות, ציניות וכד'...
אבל אצלי משהו ביכולת הפילטור התקלקל.
אני חווה דברים בכאבים נוראיים. חדשות שאתם אפילו לא שמים לב אליהם, הופכות אצלי לדברים שמקשים עליי להירדם בלילה.
אני מרגישה מתהלכת במדבר עם עור צורב בשמש לוהטת ואין לי טיפת צל להתנחם בו.
#
ואז נעשיתי חולה.
#
במהלך אותם ימים של מחלה, שילבתי בין כדורי צינון, וויד, אלכוהול וקלונקס כדי לנסות להקהות את הכאבים שעושים אותי חולה.
זה לא הצליח.
עברתי ליוגה, לנשימות מודרכות וספרי זן.
גם זה לא עבד.
ואז החלטתי להרים ידיים ופשוט לתת להכל להיות. עד שזה יעבור.
ככל שנלחמתי, כך נעשיתי חולה יותר, ככל שברחתי, נעשיתי חולה יותר.
וכמו אז, באותם סשנים, בהם הייתי מובסת, מושפלת ושבורה, כך גם מצאתי את עצמי עכשיו.
#
לפעמים צריך לתת לחיים לקרות. להפסיק להילחם בהם. להפסיק לנסות לשנות דברים שאין בנו יכולת לשנות. לתת מנוחה. להיות בתבוסה. יש אומרים שהיא עוברת מתישהו.
אין לי מושג.
#
שבת במיטה, אחרי מקלחת והרעש היחידי הנשמע הוא צליל מכונת הכביסה. אני פורקת מילים שיסגרו את השנה. בלי הבטחות, בלי "הכי", בלי תקוות.
פשוט. להיות.
* שנה טובה ותודה גדולה לכל מי שקורא, תומך, שולח הודעות, מגיב ואוהב.
(אל תדאגו, אני מרגישה טוב קצת יותר)
