"אני מפחדת" אני מגניבה אליו חצי מבט.
פלג הגוף העליון כבר קשור וכרוך סביב הבמבוק והוא עם חבלים סביב רגל אחת שלי בקיפול פנימה.
אני צוחקת שזה נותן לי מראה של גוש בשר עטוף ברשת במעדנייה במזרח אירופה.
"עוד מעט לא תזכרי איך קוראים לך אפילו" הוא עונה בחיוך.
כמה רגעים לפני שהתחלנו הוא פתח במונולוג הרגיל של: "כמה כואב לעשות לך? לרחם עליך היום או לא? איזו רמה את רוצה" כשהוא בעצמו יודע את התשובה הקבועה השגורה בפי: "מהרגע שאני נותנת לך את עצמי, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה"
אחרי שנה וחצי של תהליך כזה, הדינמיקה בינינו ברורה ואולי למעשה אין קשר לזמן ההיכרות שלנו - זה פשוט היה כך מההתחלה.
ועדיין, יש בי פחד והפחד הזה מרגש אותי.
אני מרגישה שהסספנשן מתקרב אליי ואני מעניקה לו את המבט הכי כנה שלי ואומרת: "אני מפחדת".
"את צריכה לפחד" הוא מצחקק בצחוק מרושע. "סתם, אל תדאגי, אעשה לך את זה קל ואעלה אותך בשלבים. אמשוך את החבל לאט, טוב?" ואני עוצמת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה לקראת צרחת כאב שהולכת לצאת ממני כי ברור לי (וגם לכם) שאת החבל הוא משך במכה אחת.
אני נושמת עמוק, מנסה להאט את הדופק, להרגיע את הגוף שמשתולל עכשיו מכאב, כל נגיעה שלו, כל סיבוב, כל הידוק מלווה בצרחה. יכול להיות שהיא היתה פנימית ואולי כל הסביבה שמעה, עד עכשיו אני לא יודעת.
"לשחרר? להקל?" הוא שואל.
"שלא תעז" אני נובחת לעברו בחזרה.
החבל על הרגל מרגיש כאילו הוא חותך בבשר החי.
"אוי, תראי כמה שאת דפוקה" הראש אומר לי.
"תסתום כבר" אני מנסה להשתיק את המחשבות.
הוא עובר עם היד על התחתונים שלי. הם רטובים לגמרי.
"אויש את זונה. תראי מה עשיתי ממך" הוא צוחק בשובבות.
ואני מרגישה שהגעתי לשלב אחר של כאב בתוך המסע הזה.
כשהוא משחרר אותי לרצפה הגוף רועד בלי שליטה, כמעט כמו הרעידות שאני חווה אחרי רצף של גמירות כשהגוף מותש ומנסה למצוא דרך להכיל את כל זה.
אני מתקפלת לרצפה, הראש מונח על רגליו
וברגע הזה אני מרשה לעצמי
פשוט
להיות.
(תודה)
