'תראה,' אפתח במשפט וכבר ארגיש את בית החזה שלו מתמלא באוויר לקראת נשיפת בוז
'אני לא יודעת אם אני רוצה להביא ילדים. אתה מבין, אני צריכה את החופש שלי, עוד לא טיילתי מספיק, וילדים זה מלא חרדות ואתה יודע שאני חרדתית ומלא בעיות ובלאגן ופתאום
לא יהיה לי זמן לעצמי ואם אחטוף דיכאון אחרי לידה ואם יהיה לי סרטן ואמות כשהם עוד קטנים ואם הם יצאו ממש מכוערים או לא מקובלים חברתית ועוד לא דיברנו על האפשרות
של אוטיזם ומה נעשה אם הם יהיו על הספקרט..אח! בשביל מה הסטירה הזאת היתה טובה עכשיו?!!!'
'יאללה די די סתמי כבר ותני לי להיכנס לך בין הרגליים ולגמור שם. בשביל מה עשו אותם עם רחם אם לא בשביל להביא ילדים?!
אח, חשבתי שלקחתי מטומטמת, לא חופרת. איפה מחזירים?'
(במקום כותבי מילים, תביאו לי חובטי ישבנים. ושיהיו פשוטים. שלא ידעו לכתוב מילה)
*בטהובן, נראה אותך ממשיכה את זה.
