בימים שבהם לא קורה דבר, המחשבות נעות אל העבר.
ובשיחה המשפחתית היום, בעודנו מחפשות רעיונות משעשעים לעבודות שאפשר לעשות בינתיים
אני מזכירה לאמא שלי שכשהייתי קטנה רציתי נורא להיות קופאית ואולי עכשיו זה הזמן.
"מה פתאום!" אחותי נזעקת. "אני רציתי להיות, לא את"
"כמובן" אני עונה לה, "זה בגלל שאני אחותך הגדולה ואת רצית כל מה שאני רוצה."
"אני מסכימה עם אחותך" אמא שלי אומרת, "היא אפילו כתבה את זה באחת מהפעילויות כשהייתה בגן"
"אז מה אני רציתי להיות?"
"כלבה" אחותי השנייה צוחקת, ואמא שלי מוסיפה: "כן, תמיד רצית להיות כלבה. בכל משחק של אבא ואמא היית אומרת שאת הכלבה והיית קושרת את החגורה של החלוק של אבא שלך לצוואר והיו שמים לך אוכל בקערה ומוליכים אותך לטיול."
"וואו" היא מוסיפה ואומרת "כנראה שבאמת היינו צריכים להביא לך כלב".
"כן, כנראה שכן" אני ממלמלת
וברקע האחיות שלי שלא מפסיקות לצחוק.
(אני לא יודעת אם זה גנטי, אבל זה בהחלט מוטבע איפשהו מבלי שחוויתי אונס, טראומה או הטרדה, פשוט ככה - כלבה)
