אני נדרכת בקפיצה למשמע כל התראת הודעה בתקווה שזה ממנו.
ולרגע כל העולם כולו מתנקז לפרק הזמן שנע מהרגע שכתבתי לו ועד הציפייה להודעה בחזרה.
בזמן הזה כל מיני אדיוטים מספיקים לשלוח הודעות עם גיבובי מילים מיותרות,
ואני בתמורה תוקפת אותם בנביחות זעם על כך שהקפיצו לי את הלב ולא מהסיבות הנכונות.
הוא טווה סביבי קורים שעשויים מחוטי תיל מבלי ששמתי לב לכך
ובעודי כלואה שם אני מקפידה להיצמד אליהם מדיי פעם כדי להישרט וכדי לכאוב את הידיעה
שמבלי ששמתי לב ננעצתי בדיוק במקום שבו הוא רצה אותי.
(ואולי זו בכלל היתה אני שהגשתי לו את עצמי על מגש של כסף)
אני מתמלאת בזעם פנימי כשהוא מתעלם ממני
והזעם מתחלף בהתחנפויות
ההתחנפויות עוברות לתחנונים
וכשהתחנונים לא עובדים
אני חוזרת לזעם.
ובתקופה כזאת, מנעד הרגשות מתרחש כבכל יום רגיל רק שהפעם אין הסחות דעת של עבודה או מחויבויות אחרות והרגשות נחווים בקיצוניות.
הזעם פועם בי כמו אגרוף בבטן, ההתחנפויות שייכות לירכיים הנדבקות לרצפה והתחנונים משולים ללשון המתחננת לקבל את שלה.
וברשף של זעם אני מכריזה לעצמי שלא צריך, שמוטב כך ושעדיף שישוב למקום שממנו בא.
(וגם כושלה%$%^ הב% ז&^%)
ויודעת שברגע ששוב אשמע את צליל ההודעה
הכל שוב יתחיל מחדש.
(ואיך אפשר לשנוא מישהו ולהרגיש שהוא זורם לך בדם באותה נשימה?)
#תפסיקלהתעללבי
(הבאתי לך את סאודק במתנה)
