לפני 17 שנים. 28 באפריל 2007 בשעה 22:12
דורית הייתה אהבת חיי.
לא היה לי כל ספק בכך.
היא הייתה כל כך מסונכרנת למחשבות שלי. עוד מההתחלה. עוד מהרגע הראשון.
בגיל מאוחר יחסית נפגשנו. היא רצתה אותי מהרגע הראשון ולא התביישה בזה. הייתה בה הכרה בוגרת ביכולותיה שלובה עם צניעות בלבוש הכי אמיתי ונכון שצניעות יכולה לבוא בו.
הייתי בן 37, עובד בכיר במחלקה משותפת לקריאייטיב ויחסי ציבו באחת מחברות הפרסום+יחסי ציבור המובילות בשוק.
לא היו לנו תפקידים מוגדרים במחלקה מלבד הפעילות הנמלנית האפורה של המזכירות. זה היה הרעיון של מקימי החברה המבריקים עוד מהרגע הראשון. וזה היה פשוט נכון.
עד לבואה לחיי הייתי מלא ביטחון שחצני שאני מבין ויודע אנשים. שאני יודע מה גורם להם לתקתק. זה היה המקצוע שלי ואם לא הייתי טוב בו הבעלים היו מהר מאוד מראים לי באופן אלגנטי את הדרך החוצה.
אבל אז היא הגיעה. עם שק אוצר מלא הבנה לגבי מהותם של אנשים ולא רק לגבי התאוות והיצרים שלהם והאופן בו הם רוצים למכור את תדמיתם לעולם וזה כבש אותי. ובאותה צניעות כל כך פשוטה ומובנית. היא הביאה לי כאפות של החיים אחת אחרי השניה.
ואהבתי כל רגע.
אולי זה לא כל כך מקרי שאני מפרסם את הסיפור באתר של סאדו-מזוכיסטים.
היא הייתה יפה. לא באופן זוהר אבל באופן מתוק של ילדה שהמיס אותי והזכיר לי את כל אותם מקומות טובים בתוכי שכל כך נעלמו בשנות העבודה שלי כמוכר דימויים עד ששכחתי לגמרי מקיומם.
אהבתי כל פיסה רכה בגוף שלה למרות שלא הייתה מושלמת. היא הייתה מהנשים הנכונות האלה שלעור שלהן יש באורח פלא את המרקם הנכון, הצבע והאור הנכון והרכות הנשית הנכונה. הייתי יכול ללטף את הפלא הזה לאורך שעות.
ולא רק שהיא הייתה צעירה ממני, היא גם נראתה צעירה בהרבה משנותיה.
לחדור אליה היה כמו לחדור למימיו של מעיין מיים מתוקים מדבש. זה היה סוף סוף לנוח אחרי כל השנים האלה.
ואני שמרתי על עצמי- התאמנתי כל יומיים בחדר הכושר של החברה, נטלתי בקביעות את הגלולות המצעירות ונוגדות ההזדקנות.
עם השנים וההתקדמות המדהימה של הטכנולוגיה סיגלתי לעצמי מראות שונים ומשונים בהתאם לזרימת התחושה שלי באותם ימים והודות לאותה טכנולוגיה יכולתי לבחור כל גובה, צבע עור, מבנה פנים וגוף ואף רמות כיעור ויופי.
רציתי הכול, הרעב תמיד קינן בתוכי ולעולם לא עזב אותי.
היא, לעומתי, מעולם לא רצתה לשנות משהו במראיה ולא הטילה על עצמה ולו ניתוח אחד לרפואה. אבל אין, את האיכות המיוחדת של העור שלה. את הקסם שנגה מפניה ועטף אותה בהילה שרק אני ראיתי ואת המבטים ודברים אחרים שאני לא יכול להגדיר שהתחבאו בעיניה שום ניתוח לא יכול היה לחקות או לשפר.
הצלחנו לא רע במקצועותינו שנינו, הצלחה שקנתה לנו בית מופלא וחופש להשתמש בכל דבר שכסף יכול להקנות על מנת למקסם את זמננו החופשי.
אהבנו.
כל כך אהבנו שזה היה סיבת, תכלית ומהות הכל.
הכל התחיל ונגמר בה.
אני הייתי מוחצן מטבעי, כך שלא היה יכול לקונן בה ולו הספק הקטן באשר לאהבתי. הפגנתיה בכל כך הרבה דרכים עד שאני כבר לא זוכר.
וגם אם לא הייתי כזה, היא- בתבונת האנשים השרירית שלה הייתה מזהה אותה גם מתחת לעיי חורבות ופסולת רגשית ואיפוק ומה לא. אם זה הייתי אני.
היא הייתה נבונה ועצומה וצנועה וכל כך בטוחה ביכולותיהעד לרמה הטבעית והפשוטה ביותר. כמו אדם שבטוח בקיומה של רגלו הימנית.
אבל די. אני מפסיק להלל אותה ולחזור על עצמי בכך.
אני יכול להיות קמצוץ של פתטי ברגשנותי לפעמים. אני מניח שזה סוג של ניגדודיות מפצה וסוג של תיקון על חיי הקריירה הכה ציניים שמשתמשים ומהנדסים תודעות, רצונות, יצרים ותפיסות של אנשים.
היינו כל כך מסונכרנים. יכולנו לקרוא סליל מילולי שלם בקשר לכל דבר שבעולם רק במבט, אחד אל תוך עיניה של שניה.
היא גרמה לי לגדול בכל כך הרבה מובנים. היא הצילה אותי מהקיום המנוכר, הנרקסיסטי הרודף אחרי זנבו של מטרופולין מנצח בדורסנות בעיבורה של המאה העשרים ושתיים.
כל כך הרבה פעמים לא היה לי מושג קלוש מה אני תורם לה חזרה, מה היא לומדת ממני מה לעזאזל גורם לה להתאהב בי כל רגע מחדש. אך רמז קלוש של חיוך שהוא אמיתי ויציב כמו הר, כמו יסודות של בנין שתוכנן ע"י גאוני האדריכלים, שנוצק ע"י טובי הבנאים, הרגיע כל ספק מנקר בנפש המתרוצצת שלי.
באמת שלא היה לי מושג למה, אבל באותה מידה גם לא היה לי ספק לגבי אהבתה ולגבי ההערצה שלה אלי שתאמה את שלי אליה.
היא הייתה הקומפניון המושלם לצפייה בסרטים, לשיחות על ספרים והאמת לכל דבר שעירב מוטיבים של הנאה והזדקקות למחשבה אינטיליגנטית.
ובשיחות היותר עמוקות שלנו היא הצליחה להדהים אותי כל פעם מחדש בתבונה האדירה שלה שנבעה מאותה מהות שלא רואה כל צורך בלהתבלט ולהפגין את עצמה ואת פרסיה.
הזדקנו ביחד. למרות שלא היינו מוכרחים- טכנולוגיית חיי הנצח הבטיחה לנוכל מראה וכל שלב חיים של תאי גוף דורית הייתה אהבת חיי.
לא היה לי כל ספק בכך.
היא הייתה כל כך מסונכרנת למחשבות שלי. עוד מההתחלה. עוד מהרגע הראשון.
בגיל מאוחר יחסית נפגשנו. היא רצתה אותי מהרגע הראשון ולא התביישה בזה. הייתה בה הכרה בוגרת ביכולותיה שלובה עם צניעות בלבוש הכי אמיתי ונכון שצניעות יכולה לבוא בו.
הייתי בן 37, עובד בכיר במחלקה משותפת לקריאייטיב ויחסי ציבו באחת מחברות הפרסום+יחסי ציבור המובילות בשוק.
לא היו לנו תפקידים מוגדרים במחלקה מלבד הפעילות הנמלנית האפורה של המזכירות. זה היה הרעיון של מקימי החברה המבריקים עוד מהרגע הראשון. וזה היה פשוט נכון.
עד לבואה לחיי הייתי מלא ביטחון שחצני שאני מבין ויודע אנשים. שאני יודע מה גורם להם לתקתק. זה היה המקצוע שלי ואם לא הייתי טוב בו הבעלים היו מהר מאוד מראים לי באופן אלגנטי את הדרך החוצה.
אבל אז היא הגיעה. עם שק אוצר מלא הבנה לגבי מהותם של אנשים ולא רק לגבי התאוות והיצרים שלהם והאופן בו הם רוצים למכור את תדמיתם לעולם וזה כבש אותי. ובאותה צניעות כל כך פשוטה ומובנית. היא הביאה לי כאפות של החיים אחת אחרי השניה.
ואהבתי כל רגע.
אולי זה לא כל כך מקרי שאני מפרסם את הסיפור באתר של סאדו-מזוכיסטים.
היא הייתה יפה. לא באופן זוהר אבל באופן מתוק של ילדה שהמיס אותי והזכיר לי את כל אותם מקומות טובים בתוכי שכל כך נעלמו בשנות העבודה שלי כמוכר דימויים עד ששכחתי לגמרי מקיומם.
אהבתי כל פיסה רכה בגוף שלה למרות שלא הייתה מושלמת. היא הייתה מהנשים הנכונות האלה שלעור שלהן יש באורח פלא את המרקם הנכון, הצבע והאור הנכון והרכות הנשית הנכונה. הייתי יכול ללטף את הפלא הזה לאורך שעות.
ולא רק שהיא הייתה צעירה ממני, היא גם נראתה צעירה בהרבה משנותיה.
לחדור אליה היה כמו לחדור למימיו של מעיין מיים מתוקים מדבש. זה היה סוף סוף לנוח אחרי כל השנים האלה.
ואני שמרתי על עצמי- התאמנתי כל יומיים בחדר הכושר של החברה, נטלתי בקביעות את הגלולות המצעירות ונוגדות ההזדקנות.
עם השנים וההתקדמות המדהימה של הטכנולוגיה סיגלתי לעצמי מראות שונים ומשונים בהתאם לזרימת התחושה שלי באותם ימים והודות לאותה טכנולוגיה יכולתי לבחור כל גובה, צבע עור, מבנה פנים וגוף ואף רמות כיעור ויופי.
רציתי הכול, הרעב תמיד קינן בתוכי ולעולם לא עזב אותי.
היא, לעומתי, מעולם לא רצתה לשנות משהו במראיה ולא הטילה על עצמה ולו ניתוח אחד לרפואה. אבל אין, את האיכות המיוחדת של העור שלה. את הקסם שנגה מפניה ועטף אותה בהילה שרק אני ראיתי ואת המבטים ודברים אחרים שאני לא יכול להגדיר שהתחבאו בעיניה שום ניתוח לא יכול היה לחקות או לשפר.
הצלחנו לא רע במקצועותינו שנינו, הצלחה שקנתה לנו בית מופלא וחופש להשתמש בכל דבר שכסף יכול להקנות על מנת למקסם את זמננו החופשי.
אהבנו.
כל כך אהבנו שזה היה סיבת, תכלית ומהות הכל.
הכל התחיל ונגמר בה.
אני הייתי מוחצן מטבעי, כך שלא היה יכול לקונן בה ולו הספק הקטן באשר לאהבתי. הפגנתיה בכל כך הרבה דרכים עד שאני כבר לא זוכר.
וגם אם לא הייתי כזה, היא- בתבונת האנשים השרירית שלה הייתה מזהה אותה גם מתחת לעיי חורבות ופסולת רגשית ואיפוק ומה לא. אם זה הייתי אני.
היא הייתה נבונה ועצומה וצנועה וכל כך בטוחה ביכולותיהעד לרמה הטבעית והפשוטה ביותר. כמו אדם שבטוח בקיומה של רגלו הימנית.
אבל די. אני מפסיק להלל אותה ולחזור על עצמי בכך.
אני יכול להיות קמצוץ של פתטי ברגשנותי לפעמים. אני מניח שזה סוג של ניגדודיות מפצה וסוג של תיקון על חיי הקריירה הכה ציניים שמשתמשים ומהנדסים תודעות, רצונות, יצרים ותפיסות של אנשים.
היינו כל כך מסונכרנים. יכולנו לקרוא סליל מילולי שלם בקשר לכל דבר שבעולם רק במבט, אחד אל תוך עיניה של שניה.
היא גרמה לי לגדול בכל כך הרבה מובנים. היא הצילה אותי מהקיום המנוכר, הנרקסיסטי הרודף אחרי זנבו של מטרופולין מנצח בדורסנות בעיבורה של המאה העשרים ושתיים.
כל כך הרבה פעמים לא היה לי מושג קלוש מה אני תורם לה חזרה, מה היא לומדת ממני מה לעזאזל גורם לה להתאהב בי כל רגע מחדש. אך רמז קלוש של חיוך שהוא אמיתי ויציב כמו הר, כמו יסודות של בנין שתוכנן ע"י גאוני האדריכלים, שנוצק ע"י טובי הבנאים, הרגיע כל ספק מנקר בנפש המתרוצצת שלי.
באמת שלא היה לי מושג למה, אבל באותה מידה גם לא היה לי ספק לגבי אהבתה ולגבי ההערצה שלה אלי שתאמה את שלי אליה.
היא הייתה הקומפניון המושלם לצפייה בסרטים, לשיחות על ספרים והאמת לכל דבר שעירב מוטיבים של הנאה והזדקקות למחשבה אינטיליגנטית.
ובשיחות היותר עמוקות שלנו היא הצליחה להדהים אותי כל פעם מחדש בתבונה האדירה שלה שנבעה מאותה מהות שלא רואה כל צורך בלהתבלט ולהפגין את עצמה ואת פרסיה.
הזדקנו ביחד. למרות שלא היינו מוכרחים- טכנולוגיית חיי הנצח הבטיחה לנוכל מראה וכל שלב חיים של תאי גוף ורקמות שרק חפצנו בו. זה פשוט הרגיש נכון.
ואז הגיעה ג'ני. עם המבט הבלונדיני הנוצץ המבהיק שלה. עם הרגליים הנכונות הלא נגמרות שלה. לא רזות מדי ושריריות בדיוק במידה. ובהתמקמות שלה בביקיני שלה על ספת הפלסטיק הלבן המבהיקה שלה מול הבריכה שלה עליה משקיפה חצר הגינה שלנו.
מדי יום ביומו.שרק חפצנו בו. זה פשוט הרגיש נכון.
ואז הגיעה ג'ני. עם המבט הבלונדיני הנוצץ המבהיק שלה. עם הרגליים הנכונות הלא נגמרות שלה. לא רזות מדי ושריריות בדיוק במידה. ובהתמקמות שלה בביקיני שלה על ספת הפלסטיק הלבן המבהיקה שלה מול הבריכה שלה עליה משקיפה חצר הגינה שלנו.
מדי יום ביומו.
