אצבעות ריקות

בית מרקחת, מכריז השלט הגדול באותיות דפוס עבריות מרובעות מידיי, הפונט שנועד לחתוך דרך התודעה, לקבע עובדות. 

אני צפה לאט, בוהה, מצטרפת למקומות שעוד מאחסנים אנשים בשעת בין הערביים הזאת. אני שואפת להיעלם בקהל, איפשהו, בין אנשים, להיטמע ולהיות חלק. 

אני מדברת יותר מידי. מהר מידי. אנשים מאבדים את הסבלנות שלהם ואני עוד לא סיימתי לספר אנקדוטה קטנה ואבודה, שנועדה לגרום להם לחייך. אני לא מעוניינת בתשומת הלב, לא הפעם. הזיכרונות כאן מסביב הם די והותר עבורי. החופש שלי נמצא כאן, בזמן היחיד בו חוויתי אותו, לפני שהפך היום להיעדר הקר של אנשים יקרים. 

בדידות, או שיכחה? 

אני פוסעת הרחק ממקומות קרובים, מנסה ללא הצלחה להתערבב. מוזר להיות החלק הזה שלא יודע להיטמע. 

אגו? אולי אגו. 

שקט? לא הפעם. 

ריק

אני ממשיכה בשקט, עד הפעם הבאה שאיעלם לי ברחובות שקטים, הרחק מכולם. 

אני מתכנסת ואוספת את עצמי. עוד קצת העמדת פנים, עד לסיומו של היום הזה.

 אותיות מרובעות וחיתוכי תודעה. 

לא פעם, רציתי להראות מבחוץ באופן שבו אני רואה נשים מסויימות. השקט הפנימי שמאפיין אותן, וכל כך לוקה בחסר אצלי להרגשתי, היכולת להראות תמיד כאילו כל חוט בכל תפר שנמצא על הגוף שלה נתפר רק בשבילה, האיפור המושלם בגוונים המדוייקים, חיי החברה השוקקים שכוללים אינספור מחזרים, אירועים זוהרים בלתי פוסקים וחיי פנאי רוויי מותרות. 

כמובן שלי עצמי יש כשל מסויים בלראות בעצמי משהו כזה, ולכן, עם כל הרצון הטוב, אחרים לא נוטים להסתכל עליי כך. אולם יש פעמים יוצאות דופן. 

את הפנטזיה של חיים מושלמים, אפילו רק ליום, כבר יצא לי להגשים. התפלאתי והתפעלתי להיות, לפחות בעיניי עצמי, מושלמת ונחשקת לכמה שעות טובות. מה שהייתי זקוקה לו היה קהל. או אם לדייק, זוג עיניים אחד שגרם לי להרגיש בדיוק כך. בבדיחה קוסמית כלשהי, בדיוק אז, פג העיניין שלו בי. אולי נראיתי זרה, אולי, נטולת פגמים הייתי משעממת, אולי פשוט הלכתי לאיבוד בתוך מי שרציתי להיות. 

אני נשארת, למרות הפנטזיה, קבורה בתוך פרטי מידע עלומים, כעס רגעי מתפרץ, תאווה שלא יודעת שובע, מזיעה, מקופלת אל תוך עצמי, חולמת על סדר מושלם ומיישמת כלום. אני עדיין מתגעגעת להרגשה הזאת. לעיניים שיסתכלו בי ויראו רק שלמות מעוררת יראה. ואני עדיין לא בטוחה אם הייתי מחליפה אותן במבט אוהב. 

מוזר, איך בעיניי עצמי, כשאני נאהבת, אני מישהי אחרת בכלל.

שרב 

עוברת ההבלחה דרך העיניים המזוגגות שלי. בדיוק כמוני אתמול, יבשה וקוצנית, משוועת לשריפה בוערת, חסר לי רק ניצוץ. 

אני ממצמצת דרך האובך ששוהה כבד באוויר, מוקדם כל כך בבוקר הלא אופייני הזה. 

ג'ין ואשכוליות אדומות. ריח של סיגריות ובעירה

כשהוא נכנס בדלת, הרבה אחרי 2 בבוקר, הוא כמעט נטול עכבות. הידיים שלו עוברות מלחבק אותי ללחפון אותי, אני נרתעת אוטומטית, הגוף שלי מוכה געגועים פתאום. זה לא חשק, באופן הייצרי שיגרום לו מאוחר יותר ללפות את הגוף שלי, הדוק עד כאב, ולהדוף אותי שוב ושוב מעליו. זה מלא רוך, כאילו הוא אוסף את העור שלי אליו, משלים זיכרונות שאבדו בזמן. 

שכחתי שזה מרגיש כך. 

הוא מתרפק אל תוכי, הידיים שלו סביבי, הראש שעון עליי 

זוכרת? 

אני מדברת מהר, הרבה מלל מעט משמעות. אנחנו מהדהדים. אני שותה, רציתי לשתות. הוא לעומתי, לא מצליח ללגום את המשקה שלו. כשאני שופכת את תכולת הכוס על השולחן הוא מזדרז לנסות לטפל בזה, כשאני נדרכת אחריו, מתכופפת אל ארון נמוך, הוא משאיר רמזים קטנים. 

אני לא בטוחה למה הוא מנשק אותי. אולי כי אמצע הלילה והוא כאן, פשוט כי הזמנתי אותו. אולי כי אני יקרה לו. הנשיקות שלו לא נשארות. הן נעלמות אל תוך הבליל שאני והוא יוצרים. 

להפסיק? לא. אל תפסיק. 

הידיים שלו סביבי, עליי, בתוכי. עוד אני משתלחת. אולי אני שיכורה, אולי בוערת, המגע שלו מוכר כל כך. דרוש כל כך, מלא בי, באופן שממיס ממני את הקור הכועס ואת המחשבות על חשבונות שנשארו בנינו. 

אנחנו עולים לאט, מטפסים אל עונג. עוד כוח, עוד מרץ, עוד חומות שמתקלפות ממני. אני שוכחת לעצור, הוא שוכח איך עושים הכל מלבד לטבוע בי, אני נכרכת סביבו, עד שאנחנו קורסים זה סביב זו. 

שעתיים אחר כך, אני מבשלת בהיסח הדעת רוטב ללזניה. לא ישנתי. לא התפכחתי. השיער שלי עוד רטוב מהמקלחת איתו. 

העפעפיים הכבדים שלי משתקפים במראה. אני מביטה באישה העייפה שמביטה בי חזרה. הבוהק הקטן בעור ניכר אם יודעים לחפש אותו.

אני מרכיבה לאט שכבות של לזניה, שוכחת לשפוט את עצמי, ומספיקה את הבוקר המוזר שלי. בוקר ללא שינה, מפוזר ונקי. אני נושאת את המגש הרותח, בידיות זכוכית מכוסות בד, ויוצאת אל המשך היום

אהבתי אותו. ולהלילה, אפילו אם מדובר רק בזמן עבר, זה מספיק. 

Tell me lies היא תוכנית טלוויזיה שמרגישה קצת כמו הגרסה המושקעת והחצי סאחית של רקוויאם לחלום (הסרט השנוא עליי בתבל) 

בעודי צופה בעוד פרק מתגלגל, כאילו המוח הריק שלי זקוק לאורות כדי להרגיש מזור כלשהו ביום המבוזבז הזה, במקום לפנות בזווית חדה לאכזבה עצמית, אני בוהה בדמויות. 

אני שונאת אותן.

הייתי כל אחת מהן. 

הסדרה הזאת לא הייתה עוברת את מבחן בקדל אפילו אם לא היו בה גברים כלל, ועדיין, קשה לי לא להתנער. אני מרגישה כאילו כל טיפת תוכחה שאמורה להגיע מהצופה מגיעה אליי. מגיעה לי. 

אני מנסה למצוא את הגרסה הטובה יותר שלי. משהו שישתפר, שישתנה, שארצה להביט בו. אבל האמת המכוערת על פניהן של השחקניות היפות נותרת בעינה. 

ואני לא בטוחה אם זה מייאש, או אולי מנחם קצת, שזאת בכל זאת, לא רק אני. 

כשאני מתעוררת עירומה במיטה ריקה, ישנו תמיד הרגע הקטן הזה, זה שמקועקע עמוק כל כך לתוך התודעה, בו אני מחפשת את היד שעטפה אותי כשנרדמתי כך. 

היד איננה. היא לא הייתה שם גם אתמול כשנרדמתי, גם לא באמצע הלילה, כשהשתחלתי החוצה מאחיזת החנק של הקפוצ'ון סביב הצוואר שלי, גם לא כשפיזרתי את השיער שלי הרחק מהפנים. 

ידיי שלי זזות קדימה ואחורה, על העור החם, אני מפשילה את השמיכה, ואוויר צח מצמרר פיטמה חשופה. אני מושכת ברוך את השמיכה בין הרגליים. החוסר הברור כל כך, היעדר המתח, המוצקות החסרה, אני מרגישה חלולה במקום מחוללת, האוויר מריח כמו מקלחת ועור חמים  בסדינים. 

בסוף, כשהקסם פג ואני מתעוררת, אני נשארת רחוקה מהתאווה הקטנה הזאת של הבוקר, הפינוק של המיטה מפנה את מקומו לשגרת בוקר קפדנית. אני מחכה ליום בו לקפה שלי יהיה שוב טעם של עונג. עד אז, אני מזדרזת להתחיל אינסוף משימות שלא אסיים. 

מאוחר יותר, אני מקשיבה בשקט למוזיקה 

"אם אנחנו לא רוקדים יחד, אעדיף לרקוד לבדי" 

שרה הזמרת בקול חם, מספרת על לילות וגעגוע.

האם געגועים הם הדבר היחיד שלא ניתן להיפטר ממנו לחלוטין? האם זה מחירו של אושר? הוא נותר להכתים בהיעדרו את כל היתר? אני לא חושבת, אבל עדיין מרגישה חלולה.