בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אחרונים

אם בא לך לעוף, אל תביטי למטה. תחזיקי חזק בסיבוב
לפני 5 חודשים. חמישי, 7 במרץ 2019, בשעה 14:43

לפעמים, בלי להתכוון בכלל, אני משוטטת חסרת מטרה. אני קוראת, אני חושבת, אני הולכת, ואין אף כיוון. לא קדימה או אחורה, לא טוב או רע, רק מין ציפה אנמית כזו במרחב או במחשבות. 

זה עלול לגרום לי להרגיש אבודה, או נטושה. יש משהו פרטי בבדידות הזו, למרות שאני מרגישה בה אנושית יותר מתמיד, סוף כל סוף, נבלעת בקהל. 

כשאני חושבת באוויר, קוראת או בוהה, אני שואלת האם אני באמת לא מבינה את הכוונות שמאחורי בני אדם. אני קוראת על אהבה ומסירות. לא מהסוג המעורר, מהסוג שנותן שלווה לחלקים שלו. קוראת איך גברים מתפרקים, בעצב ושקט כזה, שגורם לדם שלי לדהות. משהו קיצוני שמעמעם את החיות והיופי שהם יכולים לו. מישהי שבחרה אחרת. מישהי שבחרה, ולא את אותו האדם הזה שבחר בה. 

אני רוצה להרים מבט בדרך כלל. להבטיח שזה שווה. ששווה לדעת איך לאהוב, למרות מנת חלקם האיומה לאותו רגע. לקבל אותם ולתת להם מקום ליידי, במועדון הלבבות השבורים שלי. כי מי שהצליח לקמול אל תוך עצמו מספיק יודע שזה מתקעקע על העור. משאיר כהות ועקומה שלא תתאחה. 

מתישהו, החלטתי שנמאס לי שאין לי סיפורים חדשים לספר, שהתעייפתי מלשמוע את עצמי חוזרת על אותם הדברים. אז ניסיתי שוב, מאמינה שאין הבדל מלבד נקודת ההתחלה. החתכים והחרכים התאחו זה מכבר, אבל הרקמה הקשה והמצולקת שנבנתה משאריות החורבן כבר לא גמישה וחיונית, היא משקע כבד, ששוחק ומדקק את העור, ופתאום זו לא אהבה אלא משקל ששקוע עמוק כל כך, שכל צעד איתו כואב יותר משאוכל להסביר או לשאת. 

לפעמים, בגלל זה, אני נשארת במקום. 

אני לא חושבת ששכחתי איך לאהוב, אבל אני די בטוחה שהגוף שלי כבר לא מסוגל. 

לפני 5 חודשים. ראשון, 3 במרץ 2019, בשעה 08:31

מידי פעם, האדמה רועדת מתחת לרגליים. זה נדיר, אבל זה קורה. 

כשזו האדמה של מישהו שקשור אליי, לפעמים אני מתנדנדת איתו, משתדלת לשרוד איתו את הרעד, ועוזרת לגלות תלמים בטוחים לצעוד בהם קדימה אחרי חורבן. 

כשזו האדמה שלי, אני תמיד מופתעת כל כך שהמציאות עוד יכולה לטלטל אותי ככה. להשאיר אותי בלתי מעוגנת, תלושה ושוממת במקום שבו עמדתי. 

לעיתים נדירות, אני האדם שמזעזע את האדמה שלי. לעיתים אני שוכחת את הצורך ביציבות, כי הדחף להוציא את האש מתוך הקרביים שלי מצליח לחרוך את הרצונות האחרים, את שיקול הדעת ואת הצורך בשימור עצמי.

כרגע, אני לא יודעת איך אוכל לתת משהו ממני לאיש. אני מנסה להרכיב את הפאזל שהוא אני בחתיכות חדות שלא מתאימות אלה לאלה. לא אני לרצונו שלי, לא העתיד להבטחות שלי, לא משהו ממני עבור איש. 

אני נכרככת פנימה, סביבה עצמי, שוקעת שוב ושוב בין החתיכות, ועד שלא אדע להביט בהן ולראות שביב מוכר, אהוב, או מתאים, לא אצליח להסתכל החוצה. 

לפני 6 חודשים. ראשון, 10 בפברואר 2019, בשעה 21:49

אני שואלת את עצמי מידי פעם כמה רחוק הלכתי, או מה באמת אני אוהבת עד כדי כך ששווה את הטירוף, השקרים וההקרבה? 

אני לא בדיוק נהנית מדרמה. אני טיפוס די פרטי (מלבד האקסהביציוניזם שבבלוג ;) ) אז למה? למה לא פשוט לנוח? לקמול לאט במקום הזה שבניתי סביבי. לעמוד מאחורי הבחירות שלי. גם העצובות וגם הלא מוצלחות שעשיתי? אבל, העיניין הוא שאני מרגישה לחלוטין לבד. העובדה שאני נמצאת עם איש שלא מבין אפילו ממה להימנע כדי לחוס על הרגשות שלי, מייצרת ניכור די קיצוני. 

אני מפסיקה לשמוע את הביקורת והעקיצות, מתנערת כלאחר יד. הוא מוצא, בכל פעם מחדש, דרכים נוראיות יותר להכאיב לי, אפילו בלי להתכוון, ואני נעשית קרה יותר. אכפתית פחות, מרגישה פחות ופחות. גם המוסר שלי בהתאם כבר מרגיש אותו פחות. אבל זו לא הסיבה. 

אני פשוט לא רוצה להיות לבד. לא רוצה לחיות בבדידות. אני לא רוצה לאבד את החשק לדבר עם מי שנמצא סביבי. 

אז, אולי המחיר הזה לא הגיוני, ולא שווה לרגע. זו בסך הכל שיחה...

לפני 6 חודשים. חמישי, 31 בינואר 2019, בשעה 23:24

הרוח הקפואה נושבת לי בעצמות. השאלה המהדהדת ההיא מאתמול לא נותנת לי מנוחה. עורב אחד שעף קרוב מידי אליי גורם לי למעוד הצידה, בזמן שאני לא מצליחה להרפות מהמילים: 'קשה לי לשקר לה' הוא אמר ואני סגרתי מעגל קפוא נוסף בקרביים.
וואו, כמה שקרים סיפרתי.
כמה פעמים שיקרתי במצח נחושה כדי להיות איפה שרציתי, ולא לספר באמת מה אני רוצה. איפה הייתי, מי ומה עשיתי.
הצליפה העיקשת של הרוח לא מרפה ממני, השיער שלי גועש סביבי, כועס, אולי, על השורה התחתונה של חשבון הנפש שהביא עלי המשפט הזה.
שיקרתי, שוב ושוב ושוב.
בחרתי לבגוד בו, בכל פעם מחדש. להפנות לו גב. לרצות אחרים. לשכב עם אחרים. לתת את עצמי לאחרים.
כמה כבר אפשר להשליך עליו את התסכולים שלי. הוא לא בחר בשבילי, מעולם לא הייתה לו היכולת.
אני בחרתי להתעקש להיות כל מה שרציתי. גם על חשבונו. גם במחיר שהוא הוא.
הסקס היה שווה את זה?
הקשר האנושי האמיתי שהמסתי לתוך קוקטייל התאווה הזה היה שווה את זה?
הצורך שלי, הכאב שלי, ההתעקשות שלי לא לוותר על עצמי כי הוא ויתר עליי, שווה את זה?
בשבילי כן. בשבילי זה עורק חיים אחרון. הזדמנות לאהוב את עצמי לשם שינוי, במקום להיות כלואה במקום בו שונאים אותי ומכריחים אותי לשנוא את עצמי, על הרצונות שלי והצרכים והשאיפות שלי.
שיקרתי לו עשרות פעמים.
יש לי ייסורי מצפון על זה ששיקרתי. אני שונאת לשקר.
אין לי ייסורי מצפון שבחרתי להתעקש להמשיך לאהוב גם את עצמי.

לפני 6 חודשים. שישי, 25 בינואר 2019, בשעה 15:56

כתבתי לפני שנה או שנתיים פוסט על אחת מהשמלות האדומות שלי. על ערב נהדר שביליתי בתוכה, מוקפת באהבה מ(כמעט)כולם. 

זו הייתה חתונה שנוכחתי בה, יחד עם קבוצת חברים ענקית. הרבה אהבה, יותר מידי אלכוהול ולוק ייחודי שסובב ראשים בשמלה אדומה שמגיעה עד הקרסוליים אבל חתוכה מהירך מטה. 

ידעתי שמשהו יוצא דופן קרה שם כשהחתן חיבק אותי, סיפר לי כמה אני יפה ובילה את חצי השעה שלאחר מכן איתי יחד, נהנה לשתות ולרקוד, ולבסוף שואל  בעצב היכן האיש שלי. 

אתמול גיליתי שהם התגרשו לפני חודשיים, סוגרים סופית את הסיפור שביניהם. זה היה נשמע לי משונה כל כך. אני ראיתי בבחור הזה הקרבה יוצאת דופן, מהסוג שמונע מהמון אהבה. הנחתי אצלי בראש שהוא יהיה בן זוג נהדר. אולי כי ראיתי משהו ממני בו. אולי כך היה גם בליל החתונה שלהם, אחרת איך רק הוא שם לב להיעדרות הבחור. 

אולי הוא הבין כבר אז את הצורך בנוכחות איתנה ואוהבת לאורך הזמן. אולי היא הייתה חסרה לו. 

נשארתי עם התהיות הקטנות האלו בלב, האם כשאת גורפת תשומת לב זה כי ברור כמה לבד את?

האם ניתן להחזיק זוגיות כשצריכים דברים שונים?

האם מי שרק רואה אותך, ולא שופט, מבין?

לפני 7 חודשים. שבת, 12 בינואר 2019, בשעה 21:08

מידי פעם אני שואלת את עצמי, האם משהו צריך להשתנות?
האם אני מלאה מידי בעצמי ובתהודה שיש לי עבור מי שנותן לי מקום?
יכול להיות שאני כועסת כי אני לא השמש והירח שלו? שהוא לא זורח מאושר כשאני עולה, או מקונן עליי באהבה כשאני צונחת?
אולי, בסופו של דבר, העובדה שהוא אוהב אותי הכי הרבה שהוא יכול היא מספיקה.
אבל איכשהו לא תמיד מספיקה בשבילי.
השלווה העילאית שלי נמצאת היכן שטוב לי ואני רצוייה. אני מתעקשת לגרום ליקרים לי להרגיש כך. וכולם מלבדו יודעים להשיב לי במטבע הזה.
רק הוא מסתכל עליי לעיתים בחוסר סבלנות, לעיתים בכעס, לעיתים כלאחר יד.
אולי רק הוא נמצא איתי מספיק זמן כדי להתרגל אליי ולא לצאת מגדרו עבורי בכל הזדמנות. אנחנו שונים כך.
אני חושבת שהייתי רוצה להיות השמש והירח, אבל אני לא בטוחה אם שלו. קשה לי להאמין לו שיש לי מקום כזה בגלל החוויות המשותפות שלנו. כי כבר הייתי עבורו הרבה פחות, כשנתתי מעצמי כל מה שיכולתי ומעבר.
ומצד שני, בדבר תהודה, אולי זה הכי הרבה שהוא יכול, ולי לא נותר אלא להיות עצובה בעוון זה, ולזכור שהוא אוהב אותי, גם כשאני לא מרגישה רצויה או נאהבת לעיתים קרובות משנעים לי לספר.

ואולי, פשוט שכחתי בעצמי איך זה לאהוב, ולהצליח לסלוח לאהובים שלך גם על מגרעותיהם.

לפני 7 חודשים. שלישי, 8 בינואר 2019, בשעה 19:32

 אני שעונה על אדן החלון המואר. זה בוקר יפה ובהיר, ומבעד לזכוכית, קרני השמש החמות שוטפות אותי באור זהוב וחם. 

אני מעבירה אצבעות בשיער שהתחמם דיו כדי להפיץ ריח מתקתק של חמימות נקיה. 

לשמחתי, הבוקר הוא נעתר לבקשתי, גורם לי לחייך ולנשוך שפתיים דרך מבטים שובבים של הנאה. 

אולי אני לא בוערת מספיק כדי להמיס אותו כליל, ואולי, דווקא בלישה העיקשת של הידיים אהפוך אותו בסוף ליופי נוזל של תשוקה ועונג. 

אני מעדיפה גברים שרוצים להנות, שרוצים עונג לא פחות (עדיף יותר) מאשר הכיבוש. אבל כרגע, הוא עוד לא שלי להעדיף. 

אני מגיעה חמימה ומנומנמת למחוז חפצי, מתיישבת להקשיב בקושי למתרחש, אני עסוקה, מרחפת בגבולות התודעה שלי, הלילה היה ארוך, והבוקר המתוק הזה הוא מספיק עדין כדי לגרום לי לשקוע בשלווה או אולי אפילו בשינה, אני מתאמצת להחזיק את העיניים פתוחות, משרבטת כתמים כחולים של דיו. 

כשאני יוצאת החוצה שוב, קר. השמש השקרנית שלי נעלמה ורוחות קפואות נושבות לי אל תוך הבגדים והעצמות. אני מתגעגעת לידיים שמכירות את המסלולים האלה של הרוח, מתחת לבגדים, מתחת לשכבות, מתחת לעור. 

לפני 7 חודשים. שבת, 5 בינואר 2019, בשעה 14:37

They say old roads are build on old rivers. Maybe that's why I'm lost, cause I can't carry on with the flow.

 

בדרך כלל, כשאני מגיעה לאנשהו, אני מעדיפה לדעת לאן. מי מחכה לי שם, איך אני אמורה להראות ולהתנהג. אני לובשת ופושטת, כמו זיקית, את ההלך הנכון כדי להעביר מה שאני רוצה למי שנמצא מולי. אחרת בסביבה מרובת משתתפים מאשר אחד על אחד. אחרת בסיטואציות חברתיות אל מול מקצועיות. אני יודעת להפריד, ולעשות מה שהגעתי לעשות. 

חוסר וודאות לא הולם אותי, למרות שמה שמגיע באופן בלתי מתוכנן כאשר אני בסביבה שמובנת לי עד הסוף, הוא התמצית הטובה ביותר שאני מסוגלת להפיק, לדעתי. 

נזכרתי פתאום, מאוחר מידי, לדעתי, שמאבדים הרבה מעצמך בתוך ההתאמות הללו. הסבלנות נגמרת מהר, כשמלכתחילה התאמצת להיות הדבר הכי ברור שאפשר להיות ולא טורחים להקשיב. 

אז נעשיתי חסרת סבלנות, פרקטית עד מוות, מתוחה טרודה ושחוקה. לא משנה כוס התה אליה אני מתאימה את עצמי, זאת טרחה מייגעת שאין בה מעבר ללוודא שמי שמולי מבין. 

הגעתי, גם הפעם.

להעביר מסר, אולי? לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אבל הגעתי, כמו ברק כועס שצורב את הקרקע.

אני רגילה לשיפוטיות, להתעקש להקשיב אבל לא לאבד את עצמי שם, ואז הרמתי את הראש, והכל נמחק. לא המבט הממוקד, ואפילו לא המתח הצליחו לגרום לי להמשיך ללכת בשבילים הקבועים שלי. הלכתי אחריו, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא עם הידיים ולא עם המחשבות. 

עצרתי להסתכל עליו לאורך ולרוחב יותר פעמים ממה שהוגן. ליהגתי קצת, ניסיתי לחבר חוטים, לבנות לי בשקט את הרשת של המסקנות, כשלמרות הכל אני לא מצליחה לבחון כמו שצריך. כשהבנתי שרועדות לי הידיים, ישבנו לאכול. 

כשיצאת אליו חזרה מהשירותים השלווה הנדירה שנחתה עליי הייתה פלא. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי כך. מתי בפעם האחרונה נמצאתי בדיוק במקום שהכי רציתי להיות בו, בעור שלי, מאושרת להיות אני, כאן ועכשיו. 

כשהרמתי אליו מבט אחרון לאותו הערב, עטופה במעיל מסרט בריטי וחמושה רק בבילבול, הוא נשק לי ונעלם. מאפשר לי לבחור בעצמי היכן אני רוצה להיות. 

מאז אני חושבת עליו, המילים מזמזמות לי בראש והמוח מוצף. 

עבר כל כך הרבה זמן שכבר שכחתי. כך מרגישה השראה. 

לפני 7 חודשים. שלישי, 1 בינואר 2019, בשעה 17:17

היית רוצה למכור לך סקס. באופן הזה שמתניע גברים כמוך, לגרום לגוף שלי לייצר זוויות אין סופיות של עונג, שרק מהמחשבה על הפיתוחים הרכים והגוף הזה שנמס לך בידיים, תוכל להרכיב ממני את הצעצוע האהוב והיקר לך ביותר. אבל לצערי, אני לא בדיוק סקסית...

הייתי רוצה להציע לך נעורים. תום ויצר מעורבבים יחד לגל הדף מדהים וחבר מעצורים, חסר שליטה, עד שתגיע ותלמד אותי לשחות בתוך השצף, ולאהוב את העירבול המתוק וחוסר הוודאות. אבל האמת הכנה היא שאני מרוקנת ומותשת, ואני דווקא צריכה ממך קצת כוח להרים בו את עצמי.

הייתי רוצה לעניין אותך. לגרות אותך באופן שאתה לא ממש מכיר, כזה שכמו תו נסתר שמתנגן ללא הרף באחורי הראש, לא תוכל לשחרר או להניח את דעתך רחוק ממני. אבל אני מפחדת שלעולם לא אצליח להישאר כזו, יום אחד תכיר את כל התכסיסים שלי, את כל הסיפורים והחידות שלי. יום אחד כנראה תדע גם אתה איך ומתי נוצר העיניין, וממה. 

האם מתחת לכל ההרגל הזה, מתחת לעצב הדביק שהוא השגרה שלנו, מקום להניח בו את הראש הוא די על מנת לדכא את הרצונות שלנו לכדי מחשבה חולפת כדי לא לסכן את מה שיציב? 

בוקר 2019 עייף. התגעגעתי הלילה, וגם אתמול בלילה, ואני לא יודעת לומר בדיוק למה. 

לפני 8 חודשים. שני, 17 בדצמבר 2018, בשעה 18:06

אני שונאת לבקר כאן. יש משהו במקום הזה שתמיד גורם לי להרגיש כאילו הפסדתי באיזו תחרות. 

בעוד אני מחייכת בנוקשות כנגד השאלה החקרנית התורנית, אני תוהה האם זה המקום בו גדלתי? 

עבורי לא. עבורי המקום בו גדלתי היה היכן שהכירו את הילדה הקטנה והעקשנית, זו שדיברה מהר מידי והבינה רק שחור ולבן. 

האנשים כאן ראו אותי בשנות העשרה שלי. המתבגרת העקשנית, טרוטת העיניים שלא ידעה לנוח. יש להם כאן, את היכולת המופלאה לגרום לכל אחד להרגיש חסר ערך, ריקני ומכוער. שנאתי את זה אז. רציתי, כמו היום, כמו תמיד, להיות נאהבת. ראוייה בעיניי עצמי. אבל בניגוד לילדה חסרת המורא, המתבגרת שהייתי הייתה מרוחקת, וקשובה להפליא לרחשי הקהל. לא צעקתי את הדעות שלי. האמנתי שמדובר בהתנהגות ריקנית, מלוהגת, בעיקר כאן, היכן שלאיש לא חסר דבר. ניסיתי שוב ושוב למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם מה שקראתי לו בורות, אבל אולי היה רק שיפוטיות של אנשי בדיל, שישארו להחליד במקומם, עד שהזמן ימיס אותם לאטם במקום שבו הם עומדים. 

אולי שנאתי את המקום, ואיתו אולי גם חלק קטן מעצמי, שבגר כאן, תלוש מהאהבה היצירתית והיוצאת דופן שהכרתי לפניו. 

עכשיו, למרות התחושה הזרה, כאילו לבשתי בגד של מישהו אחר, אני מסתכלת עליהם בעיניים אחרות. במקום לקוות שהם לא זוכרים לי את הטעויות והכישלונות, אני זוכרת, את עצמי, כמו שאהבתי, גם אם לא תמיד, כישלונות וחירויות גם יחד, והם כולם, חלק מהמקום הזה שאני מכירה בו את כל הפניות והשבילים. היכן שהוא, במעבה הזיכרון שלי, מעלים אבק ימים שקטים בהם הקשבתי לרחש הקהל.