שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Black lace on sweat

Juliet loves the beat and the lust it commands
Drop the dagger and lather the blood on your hands, Romeo
לפני 4 ימים. 21 בספט׳ 2021, 16:59

לא יקיים לעולם.

אני קמה לקחת עוד אוכל מהמקרר כשאני מבינה שאני מתנדנדת. העולם נוטה על צירו כמו בסרטים מגוחכים מהניינטיז. אני כבר ילדה גדולה, זה לא לגיטימי מצידי להשתכר אבל לא אכפת לי. הסחרחורת הקלה נותנת לי תירוץ לאהוב את הצעדים המהדסים  שלי, כמו אחרונת הבלרינות. היום היה יום נורא, היום ישבתי לבד עם אותו בקבוק יין שפתחתי מאוכזבת לפני יומיים, ושתיתי את שאריתו לבד. הטעם היה טוב, משקה קר בתוך כל הג'נאק שהחלטתי לאכול. לא מתאים לי להיות חסרת אחריות או מטומטמת. אני בדרך כלל נזהרת כל כך על הגוף והנפש שלי, אבל לא עוד. אני לא עומדת בזה. וכאבי שינייים עולים מהאוב להזכיר לי שגם לשיכחה יש מחיר. אני רוצה להתחנן, תאהב אותי עד שאשכח איך לשנוא את עצמי, תזיין אותי עד שאטבע בנוזלים שיוצאים ממני או ממך. תתיש אותי עד שלרגע ואהיה מוכנה לקבל את מה שיש לי כרגע בתור המציאות. 

אני מתגעגעת. כואב לי. אני לא מרגישה אנושית יותר, רק חומר מקולקל. 

אני לא מתגעגעת לאנשים, או לעצמי, אני מתגעגעת לבסדר, מדכא ככל שיהיה. לפעמים אני חושבת לעצמי שזה לחלוטין בסדר לוותר על השאיפות שלי. ביתר הזמן אני מקשיבה ללבטים בסבלנות.  לא היום. היום נגמרה לי הסבלנות. היום לא התחלתי דבר. היום אני אינסופית. ואבודה, אבל זה ככה כבר תקופה. מתישהו, אולי גם זה ישתנה. 

לפני שבוע. 18 בספט׳ 2021, 18:53

אני חוצה בחיפזון כביש מסוכן. הגעתי. אני נושפת, מתיישבת על שרפרף מוגבה שצופה על הנוף. היית יכול להביט בי כך עכשיו, יכולתי להיות לך נערת חלומות, בשיער מתנפנף ברוח ועיניים שבורקות, בוהות אל אופק אינסופי.

אילו חלומות היית מבקש ממני?    

כאלה מלאי מהות וגעגוע? כאלה כואבים שייתקנו את העולם? כאלה אכזריים שיגדעו באיבן את כל המתחרים שלך? כאלה שבהם זוכרים או שוכחים? 

אני כותבת כאן. אליי בעיקר, לפעמים גם אל אחרים, נותנת מקום לעכברושים שמרצדים אצלי בצידי המרקע, מאירה עליהם בפנס ועוקבת אחרי המחילות המדממות אליהן הם בורחים. לפעמים אני רוצה להיות שונה, למכור כאן גרסה טובה יותר של עצמי, כזאת שתתאים לתבליט המדוייק שפעם שאפתי להיות.   

אני כותבת במשפטים סבוכים ונטולי הומור מחשבות קודרות, בדידות, ולקחים כואבים. משאלות לב וחסכים, כאילו לעולם לא אפגוש אף אחד שקרא כאן. 

אני לא כותבת את המלוכלך הפוטוגני, את תיאורי החישה המענגים כל כך, מצופים בטעם הייחודי שנקרא בדסמ. אפילו הפרופיל שלי כבר לא מכיל גבולות. וזה לא כי אני ותיקה מידי לזה, או מוכרת, או מעניינת כל כך שהם לא משנים. זה כי אני כותבת כאן, ושוכחת לפעמים שזה אתר היכרויות. אני כותבת כאן כדי לתת אוויר לרגשות דחוסים עד להתפקע שאני מחזיקה בקושי תחת המעטה הפשוט והפשטני שלי. 

אני חושבת שהייתי רוצה להיות נערת החלומות של מישהו, אבל אני לא בטוחה אם הייתי נעתרת להגשים לו אף חלום. אני חולמת בעצמי, רחוק ולא ריאליסטי, וחייב את אותה השגרה כמו כולם. אני לא יודעת אם הייתי יכולה להיות נערת חלומות, אבל לפעמים כשרוח ושמש ומלח נמהלים בי, והעולם מסתחרר כאילו שנשארו רק כבישים שעוד כדאי לכבוש, אני רוצה. אני כל כך כל כך רוצה. 

לפני שבועיים. 7 בספט׳ 2021, 20:53

כשאני עוברת מול מראה, או נמצאת מול אחת, אני נוטה להביט בעיניים שלי. מסתבר שזה אינסטינקט קדמוני, המוח שלנו מתוכנת לחפש פרצופים. מהסיבה הזאת, כשאת נועצת מבט בזר חתיך בפאב, תוך כמה רגעים זריזים, תאתר הראייה ההיקפית שלו פרצוף, והוא יהיה חייב להביט בפנים שלך חזרה. תכנות מצחיק יש לבני אדם, מסתבר, כזה שנועד לשאוף ליחד.  

לאחרונה, כשאני מביטה אני רואה רק צל של ייאוש בעיניים מעט מזוגגות, כאילו כבר איבדתי משהו מהאינסטיקט הקדמוני ההוא, לחפש את הפנים של מי שמולי, של מי שמסתכל בי. בחג הזה, במקום זר נתקלתי דווקא בחלקים האחרים, בגל רך של שיער, שנשפך יפה סביב איזו כתף. 

ארוחת החג שלי כללה, כמו במשפחות רבות, רצף של ביקורת, מעודנת או לא על פי הדובר. בגדי החג שלי נשאו עימם סיבות לטרוניה. גם המעשים שלי. גם החיים שלי. 

כשלא אכפת לי אני מתנערת כלאחר יד, או מחייכת ומוסיפה עקיצה משלי, מאמינה מכל הלב שלחנך אחרים להתעסק בעיניינים שלהם עצמם, עולה בקנה אחד עם לתת להם לטעום מהדייסה המעיקה שבישלו. הפעם לעומת זאת אני חוששת שיניים בהתחלה, מתעלמת ומסתגרת ככל שעובר הזמן. משהו השתנה. אולי זה החוסר הבסיסי בשמחה בכך שאלו הם חיי, בזה שזו אני, וזה, בסופו של דבר פשוט מה שיש. פעם, הייתי מתנערת כלאחר יד, כי אהבתי, את סך מה שאמר להיות אני. היום אני לא בטוחה כל כך, והספק הילדותי והמעייף הזה משאיר קליפה חלולה, שמתרחקת מאינטראקציה בין בני אדם. 

אני עושה כל מה שצריך. כל מה שאני חייבת. אפילו קובעת מראש לבלות זמן עם אנשים שעושים לי טוב. אבל אם לומר את האמת, זה לא משנה. המבט אותו מבט, והספק נשאר, הופך אותי לאט לאט לפחות ופחות פרצוף שאני רוצה להביט בו בחזרה. 

לפני 3 שבועות. 3 בספט׳ 2021, 17:01

כואב לי הצוואר 
לו היית כאן, והיה לי האומץ, הייתי מבקשת שתעסה לי את הצוואר.

שתניח את האצבעות החזקות שלך ותלחץ חזק את השרירים הנוקשים שלי, שתכריח אותם להתרכך, להיכנע, להתגמש כרצונך.  היית מוריד כף יד חמה אל עבר השכמות או החזה שלי, לוכד באצבעות פיטמה סוררת בגופייה האוורירית שלי, וגורם לי להתפתל. היית אוסף את הגוף שלי אלייך, ולא נותן לי ללכת לאיבוד.

לו היית כאן הייתי נשענת עליך, גב אל בית החזה  שלך, היית תופס אותי מהמותניים, מצמיד את הישבן שלי אליך, שארגיש אותך, את הזין שלך, שלמרות הפיתוי להתמוסס, נועד להזכיר לי שאתה עדיין מעוניין לתלוש ממני את התחתונים.

כשאתה קורא לי אנחנו לא שווים, כשאני בידיים שלך אנחנו לא שווים, כשאתה נח מוקף בי, או עוטף אותי, אנחנו לא שווים. לפעמים אתה נותן לי לפתות אותך, לפעמים אתה נותן לי לנזול, לפעמים נדמה לי, שבתוך התמהיל הזה שהוא מה שבנינו, יש עוד יותר משאי פעם אוכל להבין. 

אבל לעיתים, כשאנחנו יושבים, עיניים לעיניים, אני נזכרת שבחושך, כשכואב, אנחנו שווים, אני ואתה. שנינו, נידונים, על כף המאזניים של השטן. טועים בעיניים עצומות.  

לפני 3 שבועות. 1 בספט׳ 2021, 21:55

האותיות על המקלדת נוצצות אליי, תמיד היה להן הקסם הייחודי הזה שמשך יותר מידי ממני, מעט יותר מידי חזק. 

מי-לו-לי-ת? אולי לוליטה, אולי לא לי, אולי רק לו. והוא, הוא יודע מצויין לנגן במילים שלו על המפוחית הקטנה שאני, כשהוא נושף אוויר חם אל בין החרכים שלי, לפעמים, מנפח את הצניפים עד שאני מוצפת דם ואדרנלין. אני עולה, כמו כדור פורח, עד שיתקרר העונג, ויימוג ההד המשכר של המילים.  

אני ניגשת בלהט אל האותיות, בורחת אליהן כשחם ובוער, מתחבאת בהן כשאפילו המחשבות נוטשות אותי, צובעת איתן פחדים ואמת וחיים. כותבת  אכזבות בדמעות, מנסה ללמוד את הלקח, עבור הפעם הבאה. 

אין לי יכולת לכתוב את חיי, אפילו לא לכתוב את עצמי, ובוודאי שלא אחרים, אבל אני כותבת, כאחוזת שדים, כי רק ככה מעט ממני מתנקז אל האותיות הזוהרות, רק ככה מעט מהכמיהה הזאת נרגעת, רק ככה אני מסוגלת להבין טוב יותר מה יש לאהוב, כשאני חוזרת וקוראת. 

ואני חוזרת וקוראת, כל מיני ספרים, או דמויות, חוזרת וקוראת, כמו עש לאש, ולא מסוגלת שלא להיהדף כשמטיבים להניח מילה על מילה וליצור את הקסם הארוג הזה, שהוא חוף המבטחים שלי. 

לפני חודש. 21 באוג׳ 2021, 7:27

זה כבר כמה לילות רצופים שאני ישנה עירומה. 

זה כנראה הצורך למגע עור בעור שהשאיר משהו שלא מאפשר לי להרגע כשאני לבושה. כשהכל ככה, אני מתגעגעת לחורף, לבגדים גדולים לשבת בתוכם, להרגיש מחובקת ועטופה. הרגעים הילדותיים כל כך האלו עולים וצפים שוב ושוב, ואני מביטה באחרים, ומנסה לשאול איך להתבגר? איך להרפות את לפיתת הברזל שלי ששייכת רק לנעורים? איך להתפשר? איך להמשיך ולהותיר מאחוריי את העקשנות הנחושה מידי שהיא כמעט כל מה שאני? 

איך לוותר, בלי כאב או כעס או טינה? איך לקבל מצב בו אני לא מי שאני מכירה, וזה בסדר? 

בשמיים, מספרים, הונצחו רגעים של גדולה. האריה מנמיביה, או החגורה של אוריון. סמלים של אגדות. אבל בבוקר, כשהשחר עולה, הם נעלמים כולם לעומת השמש, נמחקים, אולי כי מציאות היום יום חזקה מאגדות. אולי כי מציאות היום יום היא אמיתית יותר מרעיונות או עקרונות או רגשות. אולי כולנו נמחקים באור. מחכים לצללים שיגיעו ונוכל לזהור.

תמיד אהבתי את הרגעים האפלים הללו, בהם יש שוני בין בני האדם, בחרתי וחיפשתי על פיהם. אבל נדמה לי שהגיע הזמן להתבגר. לראות שאנשים אינם שונים או מועדים לזהור. הם פשוט בני אדם, רכים ופשוטים, וכולם, גם אני, זהים תחת האור הלוהט של השמש, תחת השגרה, שהופכת זוהר אנושי לאגדה. אגדה שמספרים בלילה לילדים, כשמצביעים על השמיים. אחת שתיעלם מחר, כשהבוקר יבוא.  

לפני חודש. 19 באוג׳ 2021, 12:05

אני עשוייה חומות חימר, יום יום אני מרטיבה את הידיים, מפסלת שכבה נוספת על השיריון הסגור שלי. כשאתה בא אני נותנת לך להיכנס, כל מה ששמור בפנים תוסס במגע איתך, החומות נסדקות והכל נוזל.

אין לנו מינונים. לי, לפחות, אין מולך. אני נשפכת לכל הכיוונים, נשארת ריקה וסדוקה כשאתה הולך. 

אין לי מילים יפות לספר לך בעזרתן, אין בי עומק או מסתורין כשאני איתך, אני הופכת לצליל פשוט, בתדירות גבוהה וקבועה. קצר, חד, ורפטטיבי.

אני לא בטוחה אם אתה לא מכיר אותי, או מכיר משהו בי טוב יותר משהצלחתי להסביר מעולם. אבל כך, אני פגיעה כל הזמן, ואני נפגעת. אתה לא שם לב, הנוכחות הרחוקה כל כך שלך עושה לי רע, אני כואבת געגועים בכל פעם שאתה הולך. נשארת בובה שבורה עד שאצליח לאסוף את עצמי לבד. אני שונאת להיות אחראית לעצמי, ולמרות שאני עושה את זה היטב, אני שונאת לאסוף את השברים החדים של חומות החימר שהיו לי כל פעם לפני שנכנסת. אני לאט לאט מאבדת את הכוחות להצליח לעשות את זה, שוב.
אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני.
נדמה לי שאתה פשוט לא רוצה מספיק,
והייתי מתה ללמוד כבר את הלקח הזה ולוותר. אבל עבורי, בלעדיך, יהיה כל כך הרבה יותר גרוע, עד שאני לא מצליחה לעשות דבר מלבד לחיות את הלופ הכואב הזה, בשביל כמה רגעים מתוקים ומנותקים, בהם, כשאתה מגיע, אתה שלי.

לפני חודש. 18 באוג׳ 2021, 7:48

אני נמסה. כל פעם עוד קצת ממני יורד ונשטף החוצה, אני מאבדת עוד ועוד ואין לי יכולת להחזיר את מה שנשטף ממני. הכל זורם החוצה, לאט, אבל זורם, משאיר בשר חשוף לאוויר חם ולח, מלא בזיהום פוטנציאלי ובלכלוך של רגשות קטנים ומכוערים. 

אני מקנאה. אני נעלבת. אני מצטערת לפעמים שאני זה מה שיש. 

הייתי רוצה לתת משהו ממני, אבל מה זה בכלל ישנה? מה אני משנה? זה כואב. התכווצות חדה ואני ממשיכה כמו סרט נע. 

אולי אני לא מספיק. אבל אני רוצה להיות, מבלי לשנות דבר בעצמי. כמה יהירה אני בוודאי לחשוב כך, שהדברים הם לי פשוט כי אני רוצה בהם. אבל אני לא מצליחה לוותר, ואני שואלת את עצמי בכל פעם שנופל ממני עוד חלק ואובד, האם אתה רוצה אותי? 

שאלתי אותך פעם, אבל זה היה מזמן. הייתי קצת יותר יפה, היו לי מגננות ודברים חכמים לומר, ולך לא הייתה אותה, שמצליחה לגרום לי להרגיש צרובה ברעל. 

אני לא טיפוס לתחרות. תמיד אמרתי את זה, סיפרתי גם לך. 

אז למרות שהיא רחוק, הצללים שלה שורפים לי, והלוואי שהיא תעלם ותהיה רק שלי. אבל זאת לא הגישה, אני אמורה להיות מספיק פשוט כי אני אני, לא? אבל בכל פעם נמס ממני עוד חלק קטן, הרוס ברעל, או בנגע, לוקח עוד רקמה בריאה לבלי שוב, ונשאר ממני פחות ופחות. 

ואני תוהה האם זה מספיק?

האם יכול להיות שמה שנשאר הוא די? האם הוא די בכדי שתישאר רק שלי? שתבחר רק אותי?

 

כך או כך, מעולם לא הצלחתי להיות יותר מאשר פשוט אני, עם כל העצב שבדבר.  

לפני חודש. 14 באוג׳ 2021, 21:21

את כבר לא כותבת כל כך... 

אין לי ממש מה לכתוב

באמת? למה? מה השתנה? 

השתנתה תחושת הלב

ועכשיו בלי לצטט מסרטים

לא יודעת. אולי אני מתביישת. מעולם לא התביישתי קודם

ממי את מתביישת? ממנו? 

קצת... 

אז זה לא ממי, זה במה? 

משהו כזה... 

ספרי לי, אני כאן להקשיב 

אני לא יודעת, פעם הייתי כותבת מכתבי אהבה... היום אין לי למי לכתוב 

מה הכוונה? שאין לך אהבה? כי זה לא מה שחווים ממך

אולי יש, אני פשוט לא מבינה מה לעשות איתה 

זה כבר ההפך

מה הכוונה? 

נשמע שאת עצמך את אוהבת פחות 

כן. זה נכון. פעם הייתי כותבת. חלק היו מכתבים לעצמי.  אמת עצמית צפופה, חיוך קטן שרציתי לשמור, זיכרון שהחבאתי קרוב, מתחת לצלעות. משהו ממני. היום אני לא רוצה דברים ממני כל כך

מה קרה? 

לא יודעת. אני מרגישה מפוספסת, לא שייכת, טיפשה. הכל יחד. 

את יודעת שאף אדם אחר לא יכול לעשות את זה במקומך. 

אני יודעת. 

אז, תקשיבי, תנסי להניח לזה. אולי זה יישקע בתוכך, אולי זה יצוף החוצה, אולי זה יתנדף. אבל אל תתעסקי בזה כל כך הרבה. אכזבה מזה שאת מאוכזבת לא תביא לך דבר, וגם לא עצב, לא משנה כמה רומנטיזציה תעשי לו, הוא עדיין כבד וקשה.  

אז? יש לך שם איזה פיתרון? 

לי? הרי את הפיתרון שלי. את תמצאי איך לחיות גם את זה. 

ואם אני לא אוהבת לחיות ככה? 

אל תדאגי, עצב לא מונע ממך לשמוח או לחיות או לאהוב או להצליח. הוא פשוט עצב, והוא שם, אולי הוא גם ילך מתישהו. אז תעצמי עיניים. מותר לך לברוח קצת במחשבות. 

מה עוד מותר לי? 

מותר לך מה שתרצי. את צריכה שאני אספר לך את זה? 

לא. אבל אני לא יודעת מה אני כן צריכה. 

גם אני לא, אבל זה יבוא. עד אז תעצמי עיניים.
ותחלמי עליי.  

לפני חודש. 9 באוג׳ 2021, 19:47

כשאני מביטה סביבי הכל מבולגן. החזייה מאתמול תלויה על מסעד הכורסה,  השולחן מלא אריזות ריקות שונות ומשונות, מכנסי הג'ינס תלויים על כיסא ליד קרטון ישן ומפורק.

תהיתם פעם מי אתם? מתחת לשכבות? מתחת לבגדים או למילים שלכם? אני מתגעגעת ליין אדום, וליכולת לאהוב מראה עיניים. נראה לי שאיבדתי הרבה ממי שאני, אולי בכוונה ואולי בטעות. אולי אם הייתי שונה הייתי שומרת טוב יותר על היכולת להכיר את עצמי. 

מעולם לא רציתי להיות מישהי אחרת. אני עדיין לא רוצה כיוון שאינני יודעת כיצד להיות שונה ממה שיש. אני מנסה לחשוב מחשבות בהירות, קטנות, שקל לפענח, ושיש להן קוד ברור ויציב. 0 או 1. כבוי או דלוק. אבל המחשבות שלי הן לא בינאריות, והכאוס שהתנועה מתמדת שהוא הראש שלי מסרב לאפשר לי להניח למשהו. אני גדולה, בודדה, ולא שייכת. זאת הרגשה מוזרה, הפניה מוזרה. 

אולי זה מה שרציתי כאן. להיות שייכת למשהו או למישהו, אולי לא, נדמה לי שפעם התיימרתי לדעת. 

כשאני קמה לעשות משהו, להתרחק קצת מהמערבולת המתישה שהפכה להיות היום יום שלי, אני מתמקדת מספיק כדי לעמוד במינימום ההכרחי. פקודות קטנות שצריך לבצע; קומי. עשי. סיימי. לכי לישון. 

והראש שלי צף, רחוק מאוד מאוד, מסרב לנסות להסביר לי איפה אני נגמרת והיכן מתחילה המציאות. 

0 או 1.