Come una formica

הצוואר התפוס שלי כואב בכל פעם שאני מטה את הראש באופן שאיננו בדיוק מושלם. אני חוזרת להביט במסך בזוויות העקומה שמאפשרת לי כאב מועט ככל האפשר. את כפות הרגליים הקרות אני מכסה בשמיכה רכה. אני זזה שוב ושוב, מתהפכת ומסתובבת, על הבטן, סוף כל סוף, אני מרגישה שונה.

המתח בשרירי הצוואר מתחלף לסוג אחר של מתח. הגב מוקשת טיפה, כוחו של הרגל, כנראה, או אולי זה זיכרון שרירים. אני מרגישה את השרירים בירכיים פועלים בקושי. ישבן מורם, ירכיים מגולגלות לכדי מצב פתוח, תחושת החוסר בהיעדרו של גירוי, היא כנראה הראשונה שגורמת לי להשחיל יד מתחת לבטן שלי ולחפון את עצמי מלמטה. הספה נדחקת כנגדי, נגד העור, נגד המחשוף, נגד עצמות האגן, אני פרושה והגוף שלי מורעב. מעט מידי מגע שמנעתי עצמי, אני חושבת על ידיים שמלטפות או אוחזות את הישבן שלי, אני חושבת על היניקה הקטנה שבין הרגליים שלי, על הצורך להתקרב, להתמוסס תחת מישהו לכדי צורך, עונג ונוזלי גוף.  

מאוחר יותר אני מתרוממת, הראש סחרחר, הגוף מבקש להיכנע לשינה, לתת לעצמי לחלום, להתגעגע להאמין. אני מריחה כמו נוזלי גוף, אני כמעט מזיעה, העור שלי מעקצץ, אני רוצה להפליג הרחק, על גבי חלומות, על גבי משהו שאוכל להתגעגע אליו, צריך לב בשביל לב שבור, אני חושבת לעצמי, אוספת אליי ידיים ורגליים, התחושה החמימה עוזבת אותי לאט, משאירה בהיעדרה ריקנות. ושאלות קטנות וגדולות שתופסות מקום חמוץ באחורי התודעה שלי.

עוד יום, היכן שאני נגמרת, ומתחילה רוטינה.

אני לא מה שחיפשת? 

אני לא הגשמה של הפנטזיה שלך? זאת שכתבת עבורי בין המחשבות שלך? 

אני לא שייכת אל עולמן של הפנטזיות, מקורקעת מידי, שמחה באופן החלול שיסחף את מי שמביט בי די זמן כדי להושיט יד. 

כשאני מנסה לשווא להתלבש אני לא מוצאת במה להתעטף, קר לי באוויר הפתוח, אני מצטמררת ומתחפרת עוד קצת בשמיכות. השמיכה מריחה כמוני, גם החדר מריח כך, הכל סביב הוא רשימה ארוכה של מטלות שלא סיימתי, ונקודות קטנות של נחמה.

משהו נשבר, כנראה, במהלך השנה האחרונה. מעולם לא היו לי קשיי אמון או בקבלה של אדם שנמצא מולי באופן שיש לי כרגע. אלה, שאפילו לא הייתי שמה לב אליהם אלמלא הנסיבות שגרמו להם לזהור. 

יש גבול מסויים למה שאפשר לדרוש מהמחשבה שלך, יש לתמימות הפשוטה, זאת שמשוכנעת שבני אדם שווים את המאמץ, קצה. 

איך חוזרים מכאן? 

איך מאפשרים שוב למשהו, מלבד ההנחות של הגרוע ביותר, להתקיים עבור מישהו חדש? 

איך מחייכים בלב שלם שוב, בלי להרגיש כאילו פתחת וריד מול מישהו? 

'הכאב שבלהיפגע הוא המחיר שאנחנו משלמים על הסיכוי וההזדמנות להיות נאהבים' 

מה עושים כשהמחיר יקר מידי? 

בעוד נסיעה משמימה בכביש עמוס, אני בוהה בעננים הצבעוניים של שמי הערב. קדימה ואחורה נוסעת המכונית יום יום. מוזרות של שגרה, בכל יום העולם והחיים עלולים להשתנות מקצה לקצה, אבל האוטו נוסע קדימה, אחורה, בכביש עמוס לעייפה. 

האצבעות שלי מונחות על ההגה, לופתות לפעמים, נחות לפעמים, ואני חושבת על מגע, מנסה בכל מאדי להיזכר בפעם האחרונה בה עיקצצו לי האצבעות לגעת במישהו, מתאוות רק להרגיש את העור שלו, כל כך עד שהן כמעט נעות מעצמם. הידיים הדוממות שלי על ההגה אינן כאלה, הן שם,מונחות מכורח והרגל, מחכות לעוד יום מאובק ולמסלול הקבוע והידוע של הנסיעה. 

גוף מוכר ואהוב של אדם אחר, בין האצבעות שלי... דבר לא נדרך אל תוך המגרעת. אני לא מצליחה לזכור איך מרגיש הדחף. 

לא קינאה 

לא געגוע

לא תאווה

יש משהו בשקט הזה, בשקיעה של האבק, בחזרתיות המסממת, משהו כולא, כאילו בכל יום זב ממני עוד מיתי מעט ממה שעושה אותי, וזה מעט כל כך, עד שהתרגלתי להיעדר החלק הקטנטן הנוסף הזה בכל לילה, אבל הבקרים כבר קשים. חלולים ורצופים, המחשבה מהדהדת, ואני מסתכלת שוב בשמים שכבר התכהו והעננים שנשארו בקושי, לבנים מתחת לאפילה הזאת נשכחים איפשהו, בצבעם שנשלל מתישהו בנסיעה שלי הלוך חזור, על הכביש העמוס.

אני חושבת אחורה יותר מאשר קדימה, 

בניגוד לעתיד הלא ידוע, העבר בשכבותיו הגדושות נותן לי את האפשרות למולל בין אצבעותיי את הרגעים שהיו ואינם. 

אני יכולה לנסות ולדמיין דברים שאינם, לו העבר היה עוצר בנקודה כלשהי, או ממשיך אחרת. אני חושבת עליי בתוך פנטזיה של אדם אהוב משכבר. נשארתי אולי קרובה מידי למי שהייתי אז. 'תנשק אותי' ביקשתי אז בבית החולים. הוא נישק אותי, ואני שהייתי מסוממת מההרדמה וממעט התוחלת שהורשתה לי, הרשיתי לעצמי לטעום אותו. אני לא זוכרת אם בכיתי אז כשנסעתי הבייתה לבדי. אני זוכרת משהו מכבדות הגפיים ומהסחרחורת הקלה. 

פה יבש. לב ריק. 

חזרתי הבייתה להיות פחות לבד משחשבתי שאהיה. הפסקתי לחפש אהבה לאחר מכן. הבנתי שהדברים אינם כך יותר. שאחפש לי רק פרטנר נוח. מישהו שיתאים לי ואתאים לו. 

אולי איבדתי תקווה, אולי השארתי משהו מעצמי שם, על מיטת בית החולים ההיא. 

עברה כבר יותר משנה. הוא מזמן איננו, אני אינני. דומה שונה. דומה מידי, אבל לא עוד הילדונת שהייתי. את פריז ראיתי עוד פעמיים לבד. היא יפייפיה. את ספרד אהבתי איתה, מעורבת בגעגוע. ואת מה שכאן, מה שאיננו חופש, המשקע העיקש שנשאר בסוף כל יום, איננו מרפה, והוא אטום. נשארתי, עם שכבת הזפת ההיא על העור, בלתי חדירה. החיים עוברים. השנתיים האחרונות השאירו ממני מעט. חתיכות שלא זכרתי איך לאבד. ואני קמה כל בוקר מוקדם מידי. אני לא מתגעגעת לאף מיטה. ואני נרדמת כל יום מוקדם מידי, בלי מחשבות על כמה חלול הפנים שנשאר. 

אני לא זוכרת מה הטעם של שמחה, גם לא של עצב. אני רק עייפה מידי מכדי לשנות דבר. אני שוקעת לאט מכדי לשים לב. אני לא מחייכת. כמה מוזר זה? אני מדברת קצת פחות. מנסה להקשיב, ותוהה האם הגיע הזמן כבר להניח את הראש שלי לעוד לילה מוקדם. 

אני תוהה אם אולי מחר אתעורר.

לו יכולתי, הייתי כותבת כאן מניפסט ארוך ומהדהד על ההבדל שבין שייכות לרכושנות. 

הייתי טווה רגשות חמים זה בזה, למקלעת לכוון בה את האבנים הקטנות של הצורך שאני מיידה בעצמי שוב ושוב. 

אני זקוקה לשתיהן. תכונות גבריות, נחוצות, שבלעדיהן לכל אינטראקציה יש טעם של נסורת. יש אינסוף דברים חשובים, ומספר לולאות השיפור והתפעול שדרושות לי כדי להרגיש אפילו רק בנוח בקרבת אדם אחר עולה עם כל שריטה שאני אוספת. 

אני יכולה לשבת על הספה בדירת הרווקים האלמותית שלך, או להתכרבל בסדינים שהחלפנו יחד. שום דבר לא מצליח להיכנס לי את מתחת לעור כמו הצורך הזה. 

מוזר, נדמה לי שזה אמור להוות דגל אדום, איזו אינדיקציה לדבר מה מסוכן, ואצלי, איכשהו, זה סוף סוף מרגיש מדוייק. 

שייכות ורכושנות. דרוש, ג'נטלמן שחי את שתיהן, וחסרה לו בדיוק האחת שאני. 

'את יכולה לבכות. אני לא אברח'

אני יושבת שם, כועסת עליו, על הקלילות המרגיזה הזאת שהוא מסגל לעצמו ליידי. הוא מספר לי שטויות שנעים לשמוע, כאילו שזה מה שחשוב. 

הוא משתדל שאוכל, מסתדר סביבי, מחייך כשאני נוגסת במשהו ומתעקש שאני אבחר את היין, ונותן לי לבחור לאן ללכת. 

אנחנו יושבים מאוחר מאוחר על שפת המים. אני מונחת על אבן קשה, מרחיקה ממני את הידיים שלו. המגע נעים, מהדהד איכשהו בפנים החלול שלי. אני מספרת לו קצת, גם אני, על שברון הלב, על האכזבה הבוערת, על השאיפות שלא האמנתי שעוד קיימות וההתנפצות האכזרית שהגיעה איתן. 

מאוחר יותר, כשיבוא הבוקר אני אבכה שוב, והפעם אלה לא יהיו הדמעות השקטות של השלמה מודעת לעצמי ולמצב. הפעם זה יהיה בכי כאוב, חסר תקווה, כזה שנעלם רוב הזמן, מושתק כי זה מחירם של חיים או מחירה של מציאות. הפעם אלה יהיו דמעות של אובדן וכישלון. דמעות שאנשים בוגרים לא בוכים, אלא נושאים  על גבם כל יום. 

'יש עוד כל כך הרבה חיים לפנייך' הוא מסביר ברצינות שאני כמעט לא מכירה ממנו. 'שום דבר עוד לא נגמר' 

אני מחזיקה לו את היד. הפנים שלי כואבות מבכי, ואני מביטה שוב בקעקוע הזה, שדומה לי יותר משזכרתי, וממשיכה לאחוז בידו המושטת. 

24 שעות אחר כך, אני חזרה, עמוק מכדי לזכור דבר מלבד המשימה הבאה והוא טס חזרה לארץ עם יותר חושך מאור. בקע קטן נחצב בחומות העייפות שלי. אני תוהה אם הוא צודק, משרעפת את היום שלי כלאחר דבר. 

בעולם בו גבר בן 40 שנראה טוב, יכול על פי רוב לבחור מבין עשרות אם לא מאות או אלפי בנות 20+, אני תוהה לגבי המקום והרלוונטיות של עצמי. 

לא אהיה צבועה ואספר שנוח לי כאשר אני מול גבר בן גילי. רובם מרגישים חסרי יכולת מיקוד, ובטוחים מידי על לא כלום. ובעוד אני מתאימה בדיוק לטווח גילאים של 6-15 שנות ניסיון עודף לעומתי, גם שם אין נוסחאת קסם. 

אני מבינה את בנות ה20+, יש להן על מה, יש גם גברים מזהב בגילאי 40, וחלק גדול מהם מבוסס מספיק כדי להיות מסוגלים גם להקשיב ולראות אותן. אני מבינה את בני ה40, ולפעמים גם נהנית להתלפף סביבם באופן בוטה ומוחצן, אני רואה נשים צעירות ומבטיחות. חכמות מהממוצע, יפיפיות ונטולות מחויבויות או עכבות, מחפשות גבר שיוכל להן, וגם להן, ממש כמו לי, יש מעט מה לעשות עם בני הגיל שלהם. 

אני תוהה האם מיומנות היא הישג או עול, האם אין זה מפתה יותר כאשר היצור מולך נטול כתמים. אני מחפשת דפוסים בתוך הביצה המשמימה שלנו. 

אני לא מצליחה להבין את מי שחי רק בבועה שלו. מסרבת לקבל את מי שלדעתו אני אמורה להיות רק עוד פרצוף שמקריא בקול את השורות שהוא עצמו כתב לי. אני משרעפת על יצרים אפלים ההגשמה שלהם, על הכל מכוח דרך כורח ועד רעל. 

אני מתקבעת עוד ועוד, מרוחקת ולא נעתרת לאיש. אני מתקשה להתמסר, ומתקשה עוד יותר לקבל את היעדרה של התמסרות. איך יכול להיות שבכל הנזק האינסופי, והמקום שאיננו שמור עבורי, שלא יוכל להתאים לי זה מכבר, אני עדיין שואלת את עצמי על קלוד או הומברט. 

ילדות יפות מחפשות עיניים, אולי הן צמאות למבט. 

לצערי, אני שייכת לארנה, ומזמן לא ילדה. 

הזמנה: 

במידה ואתם זוג שמעוניין בקהל של אחת, אשמח לשמוע ממכם. שימו לב שמדובר בקהל ולא במשתתפת  

כשאני מחליפה מצעים, אני מביטה שוב בכיסוי הדק שתחת הסדין 

כיסוי נגד נוזלים. 

הכיסוי הזה הונח על המזרון שלי מתישהו מזמן, כשאהבתי מישהו מספיק כדי לרצות להרטיב איתו את המיטה. 

בהחלטה של רגע, אני מקפלת אותו ושולחת אותו לאשפה. 

אני תוהה אם זאת משמעות סימבולית...אולי בעצב והמרחק, די להם כדי לגרום לי לרצות להיסגר פנימה. לא לתת לאיש יותר את האפשרות להיכנס אל המיטה שלי, אל הפרטיות שלי, או מתחת לעור. 

אני מסוגלת להיות טכנית וקרה, להפיג מתח מיני עם פרטנר מוכר. סידור נוח. ללא רגשות, ללא אשמה, נטול מהתקווה להתעורר בבוקר בין הידיים שלו, או לרצות לבלות איתו יום או סופשבוע במיטה.  

אני חושבת על מישהו לרצות שהסדינים שלי יריחו כמוהו, ההרגשה החלולה שהמחשבה הזאת משאירה בי היא כנראה האינדיקציה החדה ביותר. 

אולי מתישהו אוהב את עצמי די, באופן שלא אחפוץ בכלל באחרים. אולי מתישהו אהיה נינוחה דיי כדי לא להתגעגע לסקס. אולי אמצא דברים אחרים לרוקן בהם את הזמן והכוחות שלי. משהו טכני, לצרוך באופן קבוע כשאני מזדקנת. 

מעולם לא הרגשתי לאה כל כך. נדמה לי שזה הניצול של החשק ושמחת החיים שלי ששבר אותי. כך או כך, הכיסוי בפח, והסדינים יישארו יבשים. לפחות כאן בבית. לפחות בחדרי הלב. 

אני מקשיבה למלל שרץ מהר מכדי שאצליח לבתר את הקוגניציה שבו, ההרגשה כאילו מישהו דורך על דוושת הגז שאצלי בראש מצליחה להבעיר אדרנלין במקומות ישנים. המוזיקה רצה, מהר מספיק כדי לסחוף אותי, אני מחייכת כשהשורות מצליחות להפתיע אותי, מקשיבה בדקדקנות למילים שנצרבות צפוף מידי על הקורטקס. 

את החיבה לטקסט ולתוכן מעולם לא בחרתי, אולם מילים מסוגלות ליצור אצלי עולם. להפעיל ולכבות, גם בלי אף צליל, רק אותיות על דף. 

כשאני מתאמצת לדובב את מי שאיננו רגיל לדבר, זאת הדרך שלי לחצוב בו, עד שאמצא נקודת עוגן. ספר לי מי אתה, לא באופן טכני. תן לי חתיכה ממך, שאצליח לנקב את מעטה הפלסטיק ששומר אותנו סטרילים איש בעולמו הוא. 

אני כמעט בלתי נסבלת מהבחינה הזאת. הראש שעובד מידי, מותשת ונרגנת מדברים בסיסיים כמו תקשורת, עצב, געגועים ותקווה. אני מנסה לשווא להימנע מלדרוך עמוק מידי כאשר קיבלתי את ההזדמנות פנימה אל רעיון או אדם. אני תמיד נופלת שם, תמיד מסיקה מהר מידי מסקנות הרות גורל.

הבעייתיות במשמעות הייחודית מידי של מילים משאירה אותי קצת חשופה מידי, קצת רגישה מידי, קצת יותר חייה ממה שלגיטימי להיות. כשאני מחייכת נוכח הפתעה שמצליחה להמיס לי את הלב, אני מספרת בשקט "כולם מנותקים כל כך עד שנדמה לי שרק אני אוספת סדקים, והאחרים עשויים מחומר אחר, דוחה נוזלים, כזה ששום דבר לא דבק בו" ואולי זה כך, כאשר עבור מי שמדבר איתי, אלו רק מילים. 

הוא שואל שאלה, ואני ממאנת בראש

הכל חנוק, רטוב, דבוק בזיעה ששורפת את העור. 

הוא מנסה שוב, הוראה בוטה, ואני ממשיכה להניד לשלילה. 

זה כואב ורע, ואין כאן טיפת רגע שמרגישה שלי. אני מורידה את הידיים שלו ממני שוב ושוב. כועסת, מרירה, מאוכזבת מהאכזריות הנקייה מידי, חסרת הלב שהוא מתעקש לשסות בי.

רציתי חיבוק, ואצלו בידיים יש אחיזת חנק. הייתי זקוקה לקרבה, אבל במקום לקרב אותי הוא לוקח ממני את האוויר. 

ההבדל בינו, פורק עליי כל עול, לבינו, ממיס אותי אל תוכו, מצטמצם לכדי מילה אחת; "שלי". כנראה מילת הקסם האחרונה שנותרה לי בארסנל. הצורך הארור שלא רק להיות, אלא להיות שייכת. 

"די" אני בועטת אותו בכוח, גוף קטנטן לעומת מסגרת הברזל שהוא, אני מכה שוב, הולמת אותו, עד שהוא מסתכל בכעס היוקד שבי

"עוד קצת" הוא לוחש, ואני סוף סוף מהנהנת.

האמירה הכמעט רכה, זו  שמוכיחה שלא נעלמתי תחתיו, מספיקה כדי להמיס את הכעס שלי. אני נותנת לו לכלות בי את הכוח הבוער.

"עוד קצת" אני חושבת, ואצלי בראש, למרות שזה לעולם לא יאמר בקול, אני שומעת אותו מוסיף 'בשבילי' ודי לי בזה כדי לכאוב אותו, ולהפסיק לסרב.