אצבעות ריקות

קלידים של פסנתר בודד מנגנים תווים מוכרים, ישראליים כל כך, ועוד לפני שאני מקשיבה למילים הלא מוכרות, הדעת שלי נטמעת אל תוך האדמה. 

משהו בך שייך לקיבוע הזה, לרגבים של בוץ, לאדמה שגידלה אותי. מקומות ששכחתי כמעט במרדף אחרי העולם שבחוץ. 

אנחנו יושבים בקור, המעיל שלי ארוך והשמלה ארוגה, ואתה יפה יותר באור.

'גבר בלב חייו' מספר השיר, וההגדרה מדויקת לך כל כך, שאני שולחת לך אותו מייד, מנסה לאחר מכן, ללא הצלחה, להסביר. 

איך אוכל להסביר לך את המחשבות האלה? הן לא רציונליות. הן ישנות, אחרות, שייכות למקום בו שותלים עצים, שיצמיחו שורשים, שיישארו יסודות נטועים ויציבים, המלח והכורכר. הבוץ של הפרדס. 

גם אני הגעתי משם, והשלתי מעצמי את מנעמי האדמה, כדי להשחיז וללטש מספיק ממני שאתאים לעולם הקר הזה, למרדף נטול הערכים, לתחרות הבוטה. כדי שאוכל להצליח בתנאים הללו שאינם שלי, במשחקים של אחרים ששוחקים אותי, כדי שאהיה כלי חשוב על לוח השח-מט. 

המגע שלך בבסיס היציבה שלי מחזיר משהו אחורה. זה לא היצר, זה הבסיס. והגוף שלי מגיב מהר. האחיזה המוצקה נוסכת בי שקט. אני מעוגנת, מקורקעת, וחום הגוף שלך מתיך בתוכי מעגלים נפיצים שהתבססו עם הזמן. ספק עצמי, חרדה, אכזבה ושקרים. בין הידיים שלך אני רק אני, החלק הראשון שלי, אדמה ויער, מים חיים. לא עוד כלי על הלוח. 

כשאני שטה אל תוך הבוקר, השמיים מוארים בקושי. סגלגל מכתים את השמיים, בולט במיוחד מבעד למשקפי השמש הוורודים שלי. 

אני מגבירה מהירות, והשמיים מעליי מתחלפים לוורוד, הכתום כבר בוער מולי ואני נוסעת ישירות אליו, מסונוורת כאשר הכביש מתפתל. אני חושבת על פרחי הנייר שבשדה שלי. כל אותם אנשים שהפכו לעיסת הנייר הקטנה שהיא מפת בני האנוש שייצרתי לעצמי. -גברים, משיכה, סקס, זיכרונות, חשק, דחק, געגוע, אכזבה. הלוח לא משתנה, רק השחקנים, ואני פוסעת עוד ועוד בדרך המוכרת שנגמרת באותו האופן. מלכה ערופת ראש, או קשת לב.

אני מספרת אותי, עליי, לאנשים זרים. אני נמסה מרוב געגועים לעולם שהרגיש אמיתי ולא אבוד ובודד כמו ששלי מרגיש היום, ואני חוזרת ומאמינה בטוב לב, או חיוך, או ידיים חמות. 

משהו בזה משנה. אני מושכת סוג כזה של עיניין. ואני מנסה. נושמת עמוק אחרי ציפיות לא ממומשות. מחייכת כשהידיים שלי מלאות, ובוכה כשכל מה שנשאר ממני הוא קליפה מרוקנת עד שאניח לשלווה לטפס אל תוכי. 

אני יוצאת בערב, השמיים שחורים לחלוטין, וזה כמעט כאילו מצמצתי והיום נעלם.

נשארת איתי רק הנסיעה ההיא בבוקר, אל תוך הזריחה, אל אפשרויות שעוד לא קרו. את העתיד שמאחורי הזריחה.

גשם תמיד עושה לי חשק. אושר קטן, מהצלילים הקור או הריח, משהו משאיר שלווה פנימית בחריצים עמוקים כאשר הוא מרווה את הקרקע. 

הגשם אתמול העיר אותי, מכורבלת במיטה ובגוף שאינם שלי. אני בודקת את השעון ומתארגנת בחשאיות. יש לי קצת פחות מחצי שעה להיעלם מכאן. 30 שעות אחר כך אני פושטת סוף כל סוף את המכנסיים ממני, נכנסת חזרה לבגדים רכים. על הירך שלי, מתחת לקו התחתונים נותר קו גרגירי שקוף. אני ממוללת אותו באצבעותיי. נוזל גוף שנשאר איתי ממיטה אחרת. אני משתדלת לא לחשוב על העור שלי נצמד אליו, לא לחשוב על געגועים, לא לחשוב על הגבר האחרון שאהבתי בחורף או על הזמן בו הייתי אמורה לברוח איתו מכאן. 

אני לא בוכה, לא מתגעגעת, אני עוברת ממקום למקום, משאירה מקום ליידי, היכן שאני עדיין מרגישה בהיעדרו. 

'הוא אחר,' סיפרתי כשהכרתי אותו, משהו בו היה ונותר, שונה. מוזר להיתקל באנשים שגורמים לך להרגיש חיה ומאושרת, שנעלמים כשאת ממצמצת. זה צובע בצבעים בוטים את התהום והריחוק שנשארים כשאני משתחלת החוצה ממיטה חמה, בבוקר חשוך, מבלי שיהיה לי לאן לחזור. 

האם אני יודעת מי אני? 

רגעים מוזרים של רפלקציה וספק עצמי נוטים לחזור בכמה חודשים האחרונים שלי. הם עולים כשישנו שקט. כשרועש, ומציף. כשאני חושבת מרחוק על הבעיות הקרובות שלי. 

אני אמורה להתחיל שוב. לבנות מחדש, את עצמי. מגרעיני היסודות, אני אתחיל שוב לבסס משהו שעליו אוכל לבנות. 

מעולם לא חשבתי שלהיות עצמי יכול להיות דבר מתיש ומייגע לעשות. אני מסתכלת סביב על רשימת המטלות המטורפת שנכללת בלהיות אני, הגרסה שאני אוהבת להיות. הגרסה שאני שמחה להיות. לא הדמות המעורפלת ואפופת התוגה שאני מרחיקה מהעולם כבר קצת יותר משנה, בלי קצוות, רק עשן. 

אני עוברת בעוד דירה, חולפת דרך עיניו של גבר ולא משאירה סימן. מעניין, לו היינו רואים דברים שאינם מראה חיצוני, האם הייתי זכירה. האם היה קיים הרצון להתקרב? אני שטחית מכדי לרצות משהו שהפיזיולוגיה שבו לא משנה, וכמו כל ילדונת, אני רוצה להיות הדבר היפה ביותר שהוא הניח עליו עיניים. אלה משאלות של צופה מהצד. של מחברת בגוף שלישי שכותבת נרטיב, סיפור לדמויות הראשיות לכלות בו את תפקידיהן. 

אני נשארת מנותקת. קרה, קשה, ושתקנית. אורות האזעקה הבועטים מזכירים לי שוב ושוב, להתרחק מזה, לדחות בעדינות את הקרבה הזאת, להמשיך בדרכי האטומה. אני לא נפגעת, רק מוסיפה עוד מטלה או שתיים ליום או לשבוע שלי. עוד משהו שמטרתו לשמח מישהו שלא יכיר ממני דבר. 

הייתי רוצה לדבר בגוף ראשון, אל מישהו בגוף שני. ביטחון. קרבה. אהבה. הדברים שדורשים פגיעות, אכזבה והקרבה עצמית. במקום זה אני חושבת על נשיקה מרה מלאה בסמי הרדמה, וגבר שמשאיר אותי לבד מול דלתות גדולות.

My salvation lies in your love

הלוואי וידעתי איך להפסיק להיות כל כך לבד.

הלוואי ויכולתי להאמין שזה אפשרי. 

'אני נראית טוב' מעידה על עצמה כותבת אנונימית היכנשהו במרחבי המרשתת. 

זה דיסקליימר? זאת הנחת עבודה? זאת קביעת עובדה?

זה עקרוני? 

'18x מטר' מתאר את עצמו גבר בממשק. האם יש בזה משהו לאמוד בו את העולם? 

פעם, מזמן, היה לי קראש על בחור שלמד איתי באותו המוסד. הייתי מדברת איתו לפעמים, מחייכת אליו תמיד ומנופפת לשלום. תשומת לב גברית תמיד הייתה נקודה נעימה עבורי, אחת ששמחתי לשרות בה, והוא, חתיך מהמם נעים הליכות ומעניין היה אולי הבחור ממנו הכי חפצתי בה. 

העזתי, הצעתי שנשתה קפה יחד, והוא סרב  והמשיך להיות מקסים כמו קודם. 

מתישהו, כמה חודשים אחרי, שמתי לב שיש בו חלק שונה, כזה שמעולם לא הבחנתי בו קודם. כזה שהכרתי בגלל אנשים יקרים שהיו קרובים אליי וחלקו את אותו השוני. הרגשתי מוזר פתאום, כאילו אני יודעת עליו משהו לא הוגן, כזה שלא הוא בחר לספר לי. 

היום אני תוהה איך מספרים למישהו שרק מתחילים להכיר על החלקים השונים של עצמי. אני לא נוטה להתחיל איתם, ועדיין, בלעדיהם, יכול להיות שאני רק עוד העתק זהה של מישהי ברצף האפשרויות. 

אני לא מיוחדת. לא פתית שלג ייחודי. יש לי חלקים מסויימים, מכולם יחד אני מורכבת באופן המסויים הזה, ולפעמים אני באמת רק עוד אפשרות על המדף. אין לי מה להעיד על עצמי. ישנו העבר, וישנו התוכן, אבל אם עליי להיות הקריינית שלו, הקריינות תהייה תמיד זהה, ואני אשאר עוד אחת על המדף. 

בית מרקחת, מכריז השלט הגדול באותיות דפוס עבריות מרובעות מידיי, הפונט שנועד לחתוך דרך התודעה, לקבע עובדות. 

אני צפה לאט, בוהה, מצטרפת למקומות שעוד מאחסנים אנשים בשעת בין הערביים הזאת. אני שואפת להיעלם בקהל, איפשהו, בין אנשים, להיטמע ולהיות חלק. 

אני מדברת יותר מידי. מהר מידי. אנשים מאבדים את הסבלנות שלהם ואני עוד לא סיימתי לספר אנקדוטה קטנה ואבודה, שנועדה לגרום להם לחייך. אני לא מעוניינת בתשומת הלב, לא הפעם. הזיכרונות כאן מסביב הם די והותר עבורי. החופש שלי נמצא כאן, בזמן היחיד בו חוויתי אותו, לפני שהפך היום להיעדר הקר של אנשים יקרים. 

בדידות, או שיכחה? 

אני פוסעת הרחק ממקומות קרובים, מנסה ללא הצלחה להתערבב. מוזר להיות החלק הזה שלא יודע להיטמע. 

אגו? אולי אגו. 

שקט? לא הפעם. 

ריק

אני ממשיכה בשקט, עד הפעם הבאה שאיעלם לי ברחובות שקטים, הרחק מכולם. 

אני מתכנסת ואוספת את עצמי. עוד קצת העמדת פנים, עד לסיומו של היום הזה.

 אותיות מרובעות וחיתוכי תודעה. 

לא פעם, רציתי להראות מבחוץ באופן שבו אני רואה נשים מסויימות. השקט הפנימי שמאפיין אותן, וכל כך לוקה בחסר אצלי להרגשתי, היכולת להראות תמיד כאילו כל חוט בכל תפר שנמצא על הגוף שלה נתפר רק בשבילה, האיפור המושלם בגוונים המדוייקים, חיי החברה השוקקים שכוללים אינספור מחזרים, אירועים זוהרים בלתי פוסקים וחיי פנאי רוויי מותרות. 

כמובן שלי עצמי יש כשל מסויים בלראות בעצמי משהו כזה, ולכן, עם כל הרצון הטוב, אחרים לא נוטים להסתכל עליי כך. אולם יש פעמים יוצאות דופן. 

את הפנטזיה של חיים מושלמים, אפילו רק ליום, כבר יצא לי להגשים. התפלאתי והתפעלתי להיות, לפחות בעיניי עצמי, מושלמת ונחשקת לכמה שעות טובות. מה שהייתי זקוקה לו היה קהל. או אם לדייק, זוג עיניים אחד שגרם לי להרגיש בדיוק כך. בבדיחה קוסמית כלשהי, בדיוק אז, פג העיניין שלו בי. אולי נראיתי זרה, אולי, נטולת פגמים הייתי משעממת, אולי פשוט הלכתי לאיבוד בתוך מי שרציתי להיות. 

אני נשארת, למרות הפנטזיה, קבורה בתוך פרטי מידע עלומים, כעס רגעי מתפרץ, תאווה שלא יודעת שובע, מזיעה, מקופלת אל תוך עצמי, חולמת על סדר מושלם ומיישמת כלום. אני עדיין מתגעגעת להרגשה הזאת. לעיניים שיסתכלו בי ויראו רק שלמות מעוררת יראה. ואני עדיין לא בטוחה אם הייתי מחליפה אותן במבט אוהב. 

מוזר, איך בעיניי עצמי, כשאני נאהבת, אני מישהי אחרת בכלל.

שרב 

עוברת ההבלחה דרך העיניים המזוגגות שלי. בדיוק כמוני אתמול, יבשה וקוצנית, משוועת לשריפה בוערת, חסר לי רק ניצוץ. 

אני ממצמצת דרך האובך ששוהה כבד באוויר, מוקדם כל כך בבוקר הלא אופייני הזה. 

ג'ין ואשכוליות אדומות. ריח של סיגריות ובעירה

כשהוא נכנס בדלת, הרבה אחרי 2 בבוקר, הוא כמעט נטול עכבות. הידיים שלו עוברות מלחבק אותי ללחפון אותי, אני נרתעת אוטומטית, הגוף שלי מוכה געגועים פתאום. זה לא חשק, באופן הייצרי שיגרום לו מאוחר יותר ללפות את הגוף שלי, הדוק עד כאב, ולהדוף אותי שוב ושוב מעליו. זה מלא רוך, כאילו הוא אוסף את העור שלי אליו, משלים זיכרונות שאבדו בזמן. 

שכחתי שזה מרגיש כך. 

הוא מתרפק אל תוכי, הידיים שלו סביבי, הראש שעון עליי 

זוכרת? 

אני מדברת מהר, הרבה מלל מעט משמעות. אנחנו מהדהדים. אני שותה, רציתי לשתות. הוא לעומתי, לא מצליח ללגום את המשקה שלו. כשאני שופכת את תכולת הכוס על השולחן הוא מזדרז לנסות לטפל בזה, כשאני נדרכת אחריו, מתכופפת אל ארון נמוך, הוא משאיר רמזים קטנים. 

אני לא בטוחה למה הוא מנשק אותי. אולי כי אמצע הלילה והוא כאן, פשוט כי הזמנתי אותו. אולי כי אני יקרה לו. הנשיקות שלו לא נשארות. הן נעלמות אל תוך הבליל שאני והוא יוצרים. 

להפסיק? לא. אל תפסיק. 

הידיים שלו סביבי, עליי, בתוכי. עוד אני משתלחת. אולי אני שיכורה, אולי בוערת, המגע שלו מוכר כל כך. דרוש כל כך, מלא בי, באופן שממיס ממני את הקור הכועס ואת המחשבות על חשבונות שנשארו בנינו. 

אנחנו עולים לאט, מטפסים אל עונג. עוד כוח, עוד מרץ, עוד חומות שמתקלפות ממני. אני שוכחת לעצור, הוא שוכח איך עושים הכל מלבד לטבוע בי, אני נכרכת סביבו, עד שאנחנו קורסים זה סביב זו. 

שעתיים אחר כך, אני מבשלת בהיסח הדעת רוטב ללזניה. לא ישנתי. לא התפכחתי. השיער שלי עוד רטוב מהמקלחת איתו. 

העפעפיים הכבדים שלי משתקפים במראה. אני מביטה באישה העייפה שמביטה בי חזרה. הבוהק הקטן בעור ניכר אם יודעים לחפש אותו.

אני מרכיבה לאט שכבות של לזניה, שוכחת לשפוט את עצמי, ומספיקה את הבוקר המוזר שלי. בוקר ללא שינה, מפוזר ונקי. אני נושאת את המגש הרותח, בידיות זכוכית מכוסות בד, ויוצאת אל המשך היום

אהבתי אותו. ולהלילה, אפילו אם מדובר רק בזמן עבר, זה מספיק. 

Tell me lies היא תוכנית טלוויזיה שמרגישה קצת כמו הגרסה המושקעת והחצי סאחית של רקוויאם לחלום (הסרט השנוא עליי בתבל) 

בעודי צופה בעוד פרק מתגלגל, כאילו המוח הריק שלי זקוק לאורות כדי להרגיש מזור כלשהו ביום המבוזבז הזה, במקום לפנות בזווית חדה לאכזבה עצמית, אני בוהה בדמויות. 

אני שונאת אותן.

הייתי כל אחת מהן. 

הסדרה הזאת לא הייתה עוברת את מבחן בקדל אפילו אם לא היו בה גברים כלל, ועדיין, קשה לי לא להתנער. אני מרגישה כאילו כל טיפת תוכחה שאמורה להגיע מהצופה מגיעה אליי. מגיעה לי. 

אני מנסה למצוא את הגרסה הטובה יותר שלי. משהו שישתפר, שישתנה, שארצה להביט בו. אבל האמת המכוערת על פניהן של השחקניות היפות נותרת בעינה. 

ואני לא בטוחה אם זה מייאש, או אולי מנחם קצת, שזאת בכל זאת, לא רק אני. 

כשאני מתעוררת עירומה במיטה ריקה, ישנו תמיד הרגע הקטן הזה, זה שמקועקע עמוק כל כך לתוך התודעה, בו אני מחפשת את היד שעטפה אותי כשנרדמתי כך. 

היד איננה. היא לא הייתה שם גם אתמול כשנרדמתי, גם לא באמצע הלילה, כשהשתחלתי החוצה מאחיזת החנק של הקפוצ'ון סביב הצוואר שלי, גם לא כשפיזרתי את השיער שלי הרחק מהפנים. 

ידיי שלי זזות קדימה ואחורה, על העור החם, אני מפשילה את השמיכה, ואוויר צח מצמרר פיטמה חשופה. אני מושכת ברוך את השמיכה בין הרגליים. החוסר הברור כל כך, היעדר המתח, המוצקות החסרה, אני מרגישה חלולה במקום מחוללת, האוויר מריח כמו מקלחת ועור חמים  בסדינים. 

בסוף, כשהקסם פג ואני מתעוררת, אני נשארת רחוקה מהתאווה הקטנה הזאת של הבוקר, הפינוק של המיטה מפנה את מקומו לשגרת בוקר קפדנית. אני מחכה ליום בו לקפה שלי יהיה שוב טעם של עונג. עד אז, אני מזדרזת להתחיל אינסוף משימות שלא אסיים. 

מאוחר יותר, אני מקשיבה בשקט למוזיקה 

"אם אנחנו לא רוקדים יחד, אעדיף לרקוד לבדי" 

שרה הזמרת בקול חם, מספרת על לילות וגעגוע.

האם געגועים הם הדבר היחיד שלא ניתן להיפטר ממנו לחלוטין? האם זה מחירו של אושר? הוא נותר להכתים בהיעדרו את כל היתר? אני לא חושבת, אבל עדיין מרגישה חלולה.