אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

llámame mia

To the infinite possible ways
לפני 4 ימים. 24 במרץ 2024 בשעה 12:49

מרחקים ארוכים מפרידים ביני לבין המטרות הגדולות שהצבתי לעצמי בחיי. 

אולי כי כבשתי אותן זה מכבר, ומרגע הכיבוש הן איבדו את המקסם שלהן, ונשארו רק כרסיס קטן של מאמץ, דרכו הושגה תוצאה. אולי כי אלה שלא זכיתי להגשים מתרחקות ממני בכל יום, תופסות תאוצה הרחק מעבר להישג ידי. 

אני בוחרת מטרות קטנות; לסיים מטלה, לסיים יום, לסיים לילה, לסיים מחשבה. אני מתקדמת כך, נאחזת כמו בקיר טיפוס, בנקודות הציון הלא מוחשיות שבחרתי לכייל אליהם את הצעד הבא שלי, את היד המושטת הבאה. אני דוחפת, דרך עוד שאיפת אוויר צורבת נוספת, במעלה הגולל. 

המאמץ הוא ההבדל עבורי. לא אכפת לי להתאמץ, לא אכפת לי לכלות את עצמי במאמץ כל עוד בסופו של דבר אגיע, אבל כשאגיע, זה יעלם ואני אזכור רק את הדרך המייסרת למטרה. המטרה עצמה תישכח מאחור. מנוכרת, מטופשת וחסרת כל ייחוד. עוד יום, עוד לילה, עוד מרחק. 

מאמץ ללא תוצאה מצטבר לתסכול. גרוע, יומרני, ומכה על חטא, אבל בהשוואה לאכזבה, הוא כמעט חסר משמעות. 

אני מודעת לזה שאיכזבתי רבים, שאולי נועדתי להיות אדם טוב יותר או מוצלח יותר בעיניי מי שהשקיעו בי זמן ואהבה. בסופו של דבר, רוב הזמן, אני סופרת בשקט את האכזבות. בכפפות עדינות של משי, אני נוגעת בפצעים הגועשים, מהמהמת את הצריבה של הבושה בקולות שקטים של קבלה עצמית. 'זה לא נורא', 'אני אינני נוראית', אני רשאית גם לחמלה, גם לשקט הבודד בו אינני מאכזבת איש. 

אני מתרחקת לאט לאט מאהבה. ממקום. ממהיזדמנות לאכזב אחרים, מערסלת בשקט את המחשבות שלי עצמי, היכן שאוכל לפרוש עליהן מעטה דק, ולהרחיק אותן מקצוות העצבים הרגישים כל כך שלי. 

קל לי יותר לאכזב את עצמי, מלאכזב אחרים. והצלחות? מטרות? הן קיימות שם בלית ברירה דוחפות קדימה, עוד מטלה, עוד יום, עוד לילה, עוד מחשבה. 

לפני שבועיים. 12 במרץ 2024 בשעה 17:31

*הקטע כולל אזכור למוות, במידה והוא עשוי לגרום לכם רע, הימנעו ממנו.

 

'אני אוהב אותך' עברו יותר משלוש שנים מאז ששמעתי את המילים הללו כך. קראתי אותן, לפני שלושה חודשים בהודעה אובדנית שהשאיר לי. אבל זה אחרת, לשמוע אותן כך, עכשיו. 

'אני לא מאמינה באהבה יותר' צועק משהו באחורי הראש שלי. הזהות המפוקחת מידי שפיתחתי לי. התמקצעתי בלהיות מדוייקת. היכולת לרצות בלי התחשבות בהשלכות, או במציאות, או ברצונות האנוכיים שלי נעלמה. אני לא חושבת שאוכל יותר לתת למישהו יותר מקום מאשר לעצמי. יכולתי, במשך רוב חיי יכולתי. ועכשיו, כנגד הפגיעות הכאובה שלו, זה בוטה וגרוטסקי, אצלי אין אהבה. 

אולי זה הגיוני יותר, אולי זאת בגרות או ניסיון, אולי יאוש מהסוג השקט, כשאין שום עתיד שמכיל ריגוש. ישנו עונג, ישנו כאב, ישנה שמחה, אבל אין יותר משנו עוצמתי מספיק כדי לשנות אותי. ההפנמה כואבת. כנראה זאת הגרסה הטובה ביותר שלי. אני תוהה אם אני מאוכזבת ממנה, אבל קהה לחלוטין. זה בוטה וגרוטסקי, אצלי אין אהבה. 

אני עונה בשקט, שואלת אם הוא אוהב את מה שאני מסמלת, את המקום היציב בחייו, את העוגן שאני כל כך שונאת להיות, אבל נאלצתי היות ואת היכולת לדאות דחקתי עמוק מספיק, מאחורי מחוייבויות, שגיאות, כשלים, ושגרה. או אם הוא אוהב את מי שאני עצמי, באמת, באופן בו זו לא הייתה יכולה להיות אף אחת אחרת. 

הוא עונה, אין לו תשובה, הרי אין דייוקים באהבה, אין היגיון מסודר, קר וקליני. הוא עונה שהוא אוהב אותי, ואי אפשר לכמת את זה לכדי תשובה הגיונית. 

אני בוכה בשקט, על עתיד ישן שערגתי אליו שוב ושוב. על אומץ וכוח וגעגועים והשראה. על חיים אבודים איפשהו במרחב האפשרויות שמתכנס אל תוך עצמו רק כדי להעלם. 'אני לא אוהבת אותו' מכה ההבנה המרירה, ואני בוכה עוד דמעות שקטות. אני זו שהרגה את העתיד הזה. קרה מכדי להשאיר אור. ריקה מכדי להישאר. חלולה ויציבה. עץ זית עתיק על חורבות ההרים האהובים שלי. 

אני חושבת על השבוע שעבר, על העמידה ההזויה הזאת, דרך רעלה, מול האנשים הללו שאני מכירה, כי התעקשתי להכיר ולזכור כל אחד מהם. על המרחק, על כל מה שהם כבר-לא בעבורי. ראיתי דמעות. גם אותם כבר ראיתי כבר קודם, מבכים את יקיריהם. אני עומדת שם ושותקת, כמו צל שלא שייך לאף אחד. על זה הוא אוהב אותי, על כל מה שאני כבר לא. 

הוא אוהב, עדיין את מי שהייתי פעם, ואני כבר מזמן איננה. 

לפני חודש. 17 בפברואר 2024 בשעה 20:01

'האירו את השמיים' אני מבקשת בלי קול, איש לא יישמע אותי ואיש לא ידע. אני אבודה לחלוטין ואני לא יודעת לאן או איך אני אמורה לזוז. 

כשאני לא יודעת איך, אבל יודעת לאן, אני עוצמת עיניים. נותנת לקצב ההולם לכוון את הגוף שלי, להכתיב את תנועותיי ולסחרר ממני הכל מלבד הנטייה המבעיטה שלי להתמקד באופן חסר רחמים במטרה, להינעל, וגם לכבוש אותה בסוף בעדינות של גירית כשהלסת שלה ננעלת. 

כשאני יודעת איך, אבל לא לאן, אני מחברת פרטים לוגיים, מרכיבה אותם בזהירות חתיכה לחתיכה עד שאצור מבנה שאוכל לפענח, מסקנה סופית, שתצביע על אפשרויות מתוכן, בסוף, אמצא את השביל לפסוע בו. 

עכשיו, אני מחכה לאות, או שינוי, או ברק שיכה בי.  איזה בזבוז של זמן. איזה בזבוז של קיום.

גם אני אקפא מתישהו, כמו שפירית לכודה בענבר, ברגע שאפסיק לזוז.

לפני חודש. 3 בפברואר 2024 בשעה 15:42

אני יושבת בחממה השקטה, העלים ירוקים ומלאי חיות, אפילו הלענה המדברית נראית מלאה ברוך. חורף. חורף קר, שממיס גם אותי. 

תהיות על אושר, על אובדן ועל ניתוק. האם אני אסירת תודה? מודעת להצלחות? למעלות? לדברים להם זכיתי בלי טיפת מאמץ? שלמה עם הטעויות? עם המחסורים שישנם? נקייה מרעל? 

העומס המורגש נוטה לשחוק אותי, אבל טיפות אוויר, צחוק ואור מאפשרות לי להמשיך. אולי אפילו בקלות. פריווילגית, אין ספק. 

ויש, ישנו מה שמרים את הקושי, ויש על מה להיות שמחה בחלקי, אני נקייה מספיק, אולי. או שלווה מספיק ברגע. 

אבל לאן? 

השאלה העקשנית וחסרת המנוח שמצליחה לחרוק מתחת ליום יום. מתחת לפרקטיקה של חיים. מתחת לצלעות שלי, למקומות בהם נרקמת אמביציה. 

לאן אני הולכת? לאן אני ממשיכה מכאן, ואיך? 

אני מנסה לצייר תבנית, להבין את הנוסחה או המשוואה שאוכל לייצר בהן פתרון. 

אני לא יודעת. לא לאן ולא איך. ודי בזה כדי לגרום לי להסתחרר סביב עצמי במערבולת. 

אני צריכה לדעת. צריכה אולי לבחור. ועד שלא אעשה זאת, החוליות לא יחליקו נכון להיסגר באחיזה הייחודית שלי על המציאות. אני צפה.

אני שונאת לצוף.

לפני חודשיים. 21 בינואר 2024 בשעה 17:10

"אני כל כך מתגעגעת" אני מקלידה בדמעות, יודעת שאם הייתי צריכה להגיד את זה פנים אל פנים, הייתי מיישרת את המבט שלי, גונזת את החום מהעיניים ומנסחת את זה קר כמו שאלון אוטומטי לבחירת סוג הדלק הנחוץ לך בתחנה הקרובה. 

"חסרות לי הידיים שלך, חום הגוף שלך, העור, הריח. באמת שאני מורעבת מרוב צורך, וזה לא סקס, זה פשוט המקום אצלך. אין לי מקום בלעדיך, זה כאילו אני לא שייכת לשום דבר. והכל קשה, והכל דפוק, ואני נלחמת כדי לקום בכל בוקר. נלחמת מחדש כדי לצאת ממנה כל בוקר. הלוואי שהיית פה, לגרום לי להתרגש לשתות איתך קפה בבוקר, זה כשלעצמו מספיק כדי להחזיק אותי יום שלם. זה והידיעה שאחזור אליך, כשיגיע הערב" 

זה לא שווה כלום, אני מתקשה להסביר. זה לא שווה כלום כשאתה אינך. הכל כואב מרוב געגועים.

את אלה אני לא מספרת לך. חוששת שתחשוב שאני מטורפת, או פטאלית. אני רוצה לראות אותך מחייך. אני רוצה להיות שם איתך, תמיד. ואולי זה קצת גדול על מישהו, להבין שהוא רצוי עד כדי כך אצל אדם אחר. 

אני בוכה בשקט את הלילות, את הימים, אני פועלת מונוטונית, מכנית, הראש שלי ריק לחלוטין. אין לי אפילו מחשבה חדשה בודדת. אין לי מחשבות. רק מידי פעם, הד מטלטל של מרחק, ויגון, ושנאה עצמית. מידי פעם אני חושבת על מציאות אלטרנטיבית, שתחליף את הבדידות הזאת, בה אף אחד, לעולם לא חוזר, כך, לרפא באור את כל החושך הזה. 

פנטזיה

לפני חודשיים. 19 בינואר 2024 בשעה 14:53

"יש לך יום הולדת עוד מעט, לא?" אני רוצה לשאול אבל שוכחת. כמה שאני מרוחקת בערב הזה, כמעט בלתי נגישה. 

אני מתגעגעת להיות יפיפייה מלאת חום, שמטפטפת קרוב מידי לשפתיים שלו כמו חמאה מותכת, רכה ונהנתנית באופן שמתחיל כ-מלא חטאים. 

במקום זה אני יושבת בנוח, מדברת בלי רסן, מחייכת, כי טוב לי. הכל דרך זכוכית, כאילו אני כלואה באקווריום הזה, והכל וכולם אינם בתוכו. 

אין לי כיוון, ככה זה, אני שוחה בבועה הקטנה שלי, דבר איננו משתנה, אני רק יפה פחות, וקירות האקווריום מתעבים, כשאני מתקהה עוד ועוד כלפי מי שסביבי. 

מוזר לי לחשוב על כך שפעם ידעתי לאהוב. אני תוהה האם זה משהו ששוכחים, קרובה מספיק כדי לגעת, ורחוקה מכדי לשמוע דבר מלבד הרעש הלבן שבין האזניים שלי.

לפני חודשיים. 4 בינואר 2024 בשעה 17:45

אני מרימה מבט אל העצים הסדורים בשדרה, בזווית הנכונה הם יוצרים מרבדי עלים ירוקים. התמונה יפייפיה, ואני, שחווה לפעמים תמונות כרגשות, מוצפת פתאום. 

אני נשענת על השיש שלו, לבושה בשתי פיסות תחרה. ועטוייה בסווצ'רט הגנוב שלו, שפתוח לרווחה, להציג לראווה כמה ממני שרק ניתן. 

הוא מנגינה, ואני לא מצליחה להתאפק מלנגן עליו כאילו היה קלידים. אצבעות רכות עוטפות פיסות עור חשוף. שפתיים, מגורות מהקור וליל אמש, משאירות חותמות חותמות על כל מה שאיננו מכוסה. אני מתעטפת בו, כמו באושר. אני מחייכת אליו מלאה באור ונטמעת אל תוך העור שלו. המגע אלוהי, הבוהק גורם לי לסחרור. 

אני מרגישה אותו משאיר לי שמחה במקומות ריקים. אני נשארת שם רק עוד רגע, כשהאוויר הקר של הרחוב מצליף בי דרך הבגדים. הקור הרטוב מתגנב, קרוב מכדי שאוכל להמשיך לחלום. אבל תחושת המעוף נותרת, כמו ריח שעדיין לא מתנדף. אני מלאה געגועים, והגוף שלי צמא. 

ובכן, חורף. אני חושבת, והעלים ממשיכים לרעוד על עצי השדרה. 

לפני חודשיים. 2 בינואר 2024 בשעה 15:27

ההווייה המרוסקת שלי עוצרת בצווחה צורמת, באמצע יום של השלמה. תכננתי אחרת את היום שלי. התכוננתי להילחם. היריבים שלי אינם כאן היום. המלחמה תחכה למחר, ואני, את המומנטום שהכתיב הכאב, איבדתי. מחר אהיה חזקה פחות. הרוך מושך אותי כמו תמיד, להניח בעדינות לבני אדם לחזור בהם ולהציע לי קרבה. 

"שיר ישן נושן, שיר של חיילים" מנגנות האוזניות, והאני שקיימת כאן ועכשיו נבצעת. הרוך המתוק הזה מנטרל ממני את הכעס, הזעם והיאוש. הוא מרכך לאט, מצליח לנחם משהו ששכחתי בתוך פינה מלוכלכת של אינסטנט. 

"אל תלכי" מבקשת ממני זאת שמשוחחת איתי, ובמקום שאתהה מה לעזזל איכפת לי, אני מתכווצת קצת מתחת לחולצה. אולי לא כדאי לי לברוח. אני יוצאת אל הקור הרטוב שנדחף דרך הבגדים שלי, חלולה, וכבויה. 

עדיין, לא מצליחה לחוש חום. 

לפני חודשיים. 1 בינואר 2024 בשעה 22:10

את חוסר היכולת להרגע לא הצלחתי לווסת. כבר שבועיים שהחום לא מחלחל אליי פנימה. אני נשארת קרה ומנותקת.

עצב וכאב לב הם עיניין של מה בכך, אבל הם עלו לטרוף את כל הקלפים. אני מוצאת את עצמי באמצעו של התקף חרדה קטן, מחשבת בראש איך לברוח. מה יידרש לי כדי לברוח, מה חסר לי כדי להיעלם. 

הפנים נוזל חזרה אל זיכרונות של אושר. צובע בהם אנשים, כאילו ניתן היה להעלים הכל לו רק אנשים שעשו אותי מאושרת היו איתי לייצב את צעדי או לתת לי כנפיים שוב, עכשיו. 

אני בוכה, מרגישה את הדם נקרש סביב המקומות הכואבים, ולא מצליחה להפסיק. 

אולי הלילה ישנה. אולי אני אשתנה. אולי אצליח סוף סוף לברוח מכאן. 

רעש לבן ודבש מסמא. חסרה לי אהבה. 

 

לפני 3 חודשים. 22 בדצמבר 2023 בשעה 16:04

הערפל הסמיך שמציף אותי, מכלה את הזמן שלי, ואני רצה בו במסלול מעגלי, לא מתבהר שרצים מהר יותר. הוא לא מתבהר כשאני קרובה להישבר. גם לא כאשר נשברתי. 

אושר מסוגל, לעומת זאת, להפוך אותו למים צלולים. אושר הוא משהו שהספקתי לשכוח ממנו. מהחום שקורן מהגוף החיוני, מהשמחה הפראית ומלאת האהבה שבאה איתו, מהרגעים המוצלחים באמת שלי. 

לאחרונה קיבלתי תזכורת, והמשקעים המופלאים שבאו איתה האירו אותי. אבל הם חלפו, ואני נשארתי מוצפת בגעגועים. מודעת, פתאום, למה שעתיד לבוא 

 

"...לאחרונה מצטמצמת יותר ויותר חירות הבחירה שלי.

מאחורי כל המכשיריות המנצנצת הזו יש מזימה אפלה להשתלט על המחשבה שלי, על הדימיון שלי ועל האנושיות שלי, להפנט אותי ולשתול בי החלטות הרצויות למישהו, אני רק אדמה שאני הוא המחליט.

שמים לי מחיצות בין עובדות כדי שלא אחבר ביניהן ושלא אגיע למסקנות לא רצויות.

מפציצים אותי באסונות ואלימות ומוות בגודש ממכר, כדי שאהיה שווה נפש לגורל זולתי.

תוקעים לי את השלט-רחוק הזה ביד, שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב, אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה שנתקעות בתת-ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה.

אני הולך לגמור בתור מכונה"