מרחק עלול להיות עקרוני, כשרוצים להכיר מישהו לעומק. בהבנה מוחלטת של העובדה המאוד מתסכלת הזאת, ארזתי את עצמי ויצאתי לדרך.
את אינסוף הלבטים שלי ליוותה נסיעה עקלקלה בחושך. מצד אחד נוף יפייפה של לילה וטבע, ומאידך, דרך פתלתלה נטולת אור.
'מאחרת' מהדהדת ההבנה הקטנה שלי, ועצב דק נצמד אליי כמו רטיבות מערפל.
אני מגיעה, מנסה לנשום שוב, ומרגישה שהכל לא בסדר.
המתח והלחץ שלי מבעבעים. אני חשופה יותר כאן. אין באמת אפשרות להכחיש משהו מכל זה. אני נסעתי. אני בחרתי. אני הגעתי עד כאן. כל הבחירה האקטיבית הזאת מרגישה כמו סכנה. 'מאוחר מידי לשנות את דעתי' ההבנה הזאת כבדה על הכתפיים שלי, והעקשנות המהדהדת שדחפה אותי עד כאן מוסיפה עוד הדיפה אחרונה. אני מתעקשת להזיז את האצבעות באופן הנכון ומתרוממת החוצה מהרכב הבטוח שלי, צועדת צעד ראשון ומסורבל.
המתח הזה לא מתפוגג, לאחר כמה דקות אני מוצאת את מי שלשמו באתי הנה. הוא נינוח, אני מבועתת. הוא מקסים ואני מאפשרת למשהו פשוט ומוכר לפעפע החוצה. אני מדברת, וזה קל. אני מנסה להסביר מה אני רוצה מתבלבלת וחוזרת אחורה, חזרה לשיחה הנעימה עם אינסוף נושאים שדורשים ממני את הראש שלי, ולא להתמודד עם רגשות.
אני עצובה, דהוייה, יפה פחות כל כך ממה שאני אוהבת. אני מרגישה כמו צל של עצמי, ואין ממני טיפה מהעקשנות או הכוחניות הרגילה שלי.
הערב ממשיך, ואנחנו מתקרבים.
מתישהו הוא אוסף אותי קרוב בידיים, חלק ממני מתאושש קצת. כשאני מוציאה מעצמי בקשה כלשהי, בהמון מאמץ, היא מתמלאת מיד, ואני נרגעת קצת יותר.
עייף לי. מאוחר לי. והגוף שלי מותש. אני מניחה את הראש עליו, מתגעגעת פתאום כל כך למקום בו מותר לי להיות כל הדברים הללו.
