עברו שלוש שנים מאז שהדכאון באמת תקף אותי.. מאז קצת יצאתי ממנו, טיפה חזרתי ויצאתי שוב.. און אנד אוף כזה.
אני מרגיש שהוא חוזר, אפילו חזר כבר.
זאת תחושת האובדן שמתערבבת עם הבדידות שמתערבבת עם החוסר כיוון שכל המתכון הזה גורם לחוסר מוטיבציה וחוסר סיפוק.
גם לבדס''מ כנראה יש חלק בזה.. אולי הפטיש והרצון הזה ככ לחוות שליטה אמיתית חזקים ממני ואולי הם הסיבה שלא הייתי במערכת יחסים
(לא רומנטית ולא בדסמית) כבר המון המון שנים.. עדיין מאמין שהבעיה לא בי, עדיין מאמין שאני נראה טוב, מצחיק, חכם וואטאבר.
אבל החוסר באהבה הזה.. הגיע למצב שאני כבר לא יכול עוד.. ככ שבור ככ על הרצפה..
יש בי המון פוטנציאל ויכולת לעשות כל כך הרבה דברים אבל אני לא מצליח לזוז! מהמחשב לטלויזיה לוויד לחברים REPEAT.
די.
אני כותב את כל זה פה כי באמת אין לי כבר מה לעשות עם זה ... רק רוצה לפרוק ולצרוח.. למה הדכאון הזה לא עוזב אותי.. למה שום דבר לא קורה בשביל שהוא יעבור.. למה גם אף אחד לא שם לב .. למה אני פאקינג לבד.
זזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזההההאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
