היא הולכת אחריו אל תוך עולם שמעולם לא הייתה בו, אל עולם בו הוא זה שמוביל לדרך שנקבעה על ידי שניהם, דרך שמתחילה היום ומי יודע עד לאן תגיע ועד כמה הגבולות ימתחו.
בכניסה לחדר הוא מושך אותה אליו, אוחז בשערות ראשה ואומר, ברוך בואך לעולם החדש, תודה, היא אומרת בקול רועד אך החלטי, תודה מה?! הוא סוטר לה בעדינות, תודה אדוני היא אומרת בהכנעה.
הוא משחרר את אחיזתו ואומר, הסירי את חולצתך! והיא, לא כהרגלה, עושה כדבריו.
היא מרגישה מבוכה כשהוא מסתכל על החזה שלה ואז, מבלי לומר מילה, הוא צובט לה את הפיטמות ושואל, בסולם של אחד עד עשר כמה זה כואב?
הוא צובט ומסובב עד שהכאב מגיע לשמונה, היא מנסה לשמור על איפוק, לא צועקת אבל הוא רואה את הכאב בעיניה, הוא מחכה קצת, נותן לה לכאוב לפני שהוא משחרר.
מבחן הגבול הראשון עבר, הוא עוד יעמיד את שאר הגבולות למבחן.
הוא מתיישב על הכיסא ומרים את רגליו על ההדום, בואי, הוא קורא לה ומסתכל לתוך עיניה, מנסה לנחש את מחשבותיה.