קשיח. פציח. שביר. קשיח.

אישה ואיש
נפגשים ביער.

זה לא סשן בדסמי וגם לא רומנטי. הם נפגשים אחרי כמה סערות שטלטלו את הספינה שלהם, והם באים ליער הזה
עם מברגים ומפתחות שוודים וקורות עץ.
הם באים לתקן.
לאחות שברים.
למלא סדקים.

ואין להם בכלל מושג שבעשותם כן, הם מצפים ומדפנים את התיבה שלהם לפני חתיכת מבול שבו יפרידו ביניהם קילומטרים של בידוד.

אישה ואיש
ביער
ועל מצע העשב הירוק-ירוק נפרשות מילים חותכות, ספוגות כאב, ושתיקות יש שם לרוב.

מסביבם מציצות עדיין רקפות-של-סוף-עונה, אבל דעתם אינה נתונה להן.
בכלל.

השמש יוצאת פתאום, מחייכת מדי, ושניהם פושטים. היא מעיל סגול והוא סוודר. בורדו.
בהיסח הדעת הם מניחים את בגדיהם על העשב.

יש רגע כזה שבו האיש מתכופף מאחורי האישה, ובלי מילים, בוחש באצבעותיו בשערה.
ככ הרבה רוך יש בתנועות שלו ואת מגעו הזה על הקרקפת שלה היא
תרשה לעצמה להרגיש
רק ימים אחכ.

ויש רגע כזה שבו עומדים שניהם
ומה שהוא אומר מקפל אותה
מכאב.
ליטרלי.
וככה, מקופלת מהבטן, היא משעינה את המצח שלה על החזה שלו
וכמה זה בלתי אפשרי שמה שפילח אותך ומה שמנחם אותך נמצאים בתוך אותו חזה.

פתאום
טלפון מצלצל ועניין חשוב שדורש התקפלות
בטרם עת
וכלי העבודה נאספים בחופזה והאיש והאישה עוזבים את הדשא והסלעים והפרחים והמילים שנאמרו ואלו שלא
ונוסעים במהירות איש לדרכו.

סוודר בורדו ומעיל סגול
נשכחים מאחור.

כמה שעות אחכ השמש מסתלקת והשמים מתקדרים וסופה הזויה בעוצמתה מטלטלת את האזור ועוקרת עצים וממטירה גשמים בלתי פוסקים למשך כמה ימים.

כשהסערה שוכחת, אישה חוזרת ליער.
מעיל סגול תלוי שם על עץ וסוודר בורדו מכודרר על האדמה מתחתיו. הוא ספוג מים ומנוקד עלים ובוץ.
אישה אוספת את הסוודר בשתי ידיה, משחילה למכונת כביסה עם חולצות ביתספר וגרביים ומגבות מטבח וטרנינג וחולצת שינה שלה, בכחול מהוה.

אישה עומדת מול מתלה כביסה
ובוהה בסוודר בורדו
מתנפנף
ליד בגדים.

אישה טומנת סוודר בורדו בארון בגדים, במדף חולצות. שלה.

היא תתנחם בו לא מעט כשיומיים אחכ יוטלו סגרים והרחקות
והם לא יפגשו שלושה חודשים.

שלושה חודשים קשוחים ככ,
מאתגרים, עמוסים בגעגועים ודלים במילים.

אולי לפעמים האישה תפתח את הארון, בלי שום צורך, רק כדי לראות סוודר בורדו מציץ מבין חולצותיה.

המגיפה חלפה, המים כלו, הספינה שרדה.

אישה עומדת להחזיר לאיש אהוב סוודר בורדו

והיא נכספת אליו

עד העצם.