נחל רחף.
קדמה לזה תחושה חזקה שאני חייבת משהו להתגבר עליו.
משהו לפחד ממנו במידה. קצת לנשוך שפתיים.
אולי לא קצת.
החלטתי
וזהו.
ומהרגע שהחלטתי, בערה בי אש, לא ראיתי בעיניים והשתקתי לבד פחדים קטנים שבצבצו.
כשהגענו לנקודת ההתחלה, התלהבתי כמו ילדה. דילגתי בין הקסדות והרתמות ובקול בוטח אמרתי למדריך: יאללה, ברבאק, נעשה גם את העליון וגם את התחתון, הא?
חצי שעה אחכ
טיפוס קשוח ובלתי מתפשר במעלה ההר, הותיר אותי המומה לנוכח אי היכולת שלי.
עצרתי. ניסיתי להסדיר נשימה. כשלתי בזה. שתיתי. לגימות קטנות. התפללתי. הרבה. המון. חנקתי דמעות.
ופחדתי.
מאוד.
לא פחד כיפי. פחד מפחיד.
שתקתי אותו והחבאתי חזק וניסיתי לשכנע את אלוהים שלא ייקח אותי ככה. איזו פדיחה. למות כי הייתי מספיק סתומה לצאת לטיול הזה.
ראיתי את הכותרות. "אישה בשנות ה40 לחייה מתה ממכת זחיחות ורהב".
אבל אחכ כבר לא צחקתי. בכלל. רק שיניים-נושכות-שפתיים-חרבות, רק עוד צעד, רק עד העיקול, רק לא להישבר.
והיה את הרגע הזה, שבו אמרתי לעצמי, זהו.
תודי. את לא יכולה יותר. וזה בסדר. זה בסדר. מותר לך.
תרדי.
תחזרי חזרה.
מותר לעזור לך קצת? המדריך שאל, ואני, שכבר לא יכולתי לדבר, רק עשיתי כן עם הראש.
ולא אמרתי לו, שאףאחד לא שאל אותי את זה.
אפעם.
(או שאולי לאף אחד לא נתתי? נו, לא משנה עכשיו)
משם, התקדמתי לאט, עצרתי המון. לא נשמתי, הדופק השתולל, זה כאב.
עוד מטר ועוד מטר וכושלאמאמא של העליה הזו
שהיתה יותר חזקה ממני.
בהרבה.
הגעתי למעלה.
אני חושבת שרק שעה אחכ, לתוך הנקיק, הצלחתי להשלים נשימה ראשונה עד הסוף שלה.
שיעור בענווה, דרך הרגליים.
** צ'ופר לתלמידה 1: סנפלינג מטורף בגבים
** צ'ופר לתלמידה 2: אני בת 47, ופעם ראשונה בחיים שמישהו לקח לי את התיק.
