קשיח. פציח. שביר. קשיח.

תכלס, יש משהו מרענן בשקיות האלו של תערובת פיצוחים.

אתה מכניס את היד,
שולף אקראית
ואף פעם לא יודע אם יצא לך
פיסטוק
או בוטן
או שקד
או פול כזה גדול שהגיע בכלל מסיפור אחר.

כמו שקית הפתעות, רק של גדולים.

אני... לא תערובת פיצוחים.
אפילו הייתי אומרת (בזהירות, כי יש מצב שמיד אחכ אתחרט על הציוות של שמי עם המילה סולידי) שאני השקעה סולידית.

חלקת שדה, רגבים רכים.
אדמה תחוחה.
מה שתשתול בי, ינבוט.
מה שתשקה, ייספג בברכה.

השקעה סולידית.

אני לא אבשל לך את הארנב
וגם לא אתקרב למי שעלול לבשל את שלי

אני לא טובה במשחקי כבוד
ואת המילים שלי אני מניחה על השולחן. גלוי.
אפילו raw.
כמו גם את הרגשות שלי.

וגם,
אחרי שלומדים את המָטֶרְיָה, תוֹכִי די צפוי, בסופו של דבר.

אם מרטיבים אותי אני נרטבת
אם מחבקים אותי אני מחובקת
אם מגלים כלפיי אחריות אני מרפה
אם חמים כלפיי אני נמסה
אם קרים אלי אני מצטננת
אם שוכחים אותי אני שכוחה
אם מדלגים מעלי אני מוחה
אם מבטיחים לי אני מאמינה
אם משטיחים אותי אני נאבקת
אם מתגדלים מעלי אני קְטֵנָה
אם שומרים עלי אני בטוחה

ככה.

אין פה איזה שוס.

זה כמובן, בתנאי שמניחים קשר בין פועל לנפעל.

בין גרוי לתגובה.

אחרת?
גם אני הופכת לסתם שקית פיצוחים
עם תפזורת אקראית של הרבה פיסטוקים נעולים וקליפות שקדים שנתקעות בין השיניים ועושות צרבת.

**כמו כן, אם אני עפה ב100 קמש מרוב התלהבות, מנופפת בכנפיים באושר, ונתקעת בחלון סגור, צומחת לי בולקלע על המצח, ואני מדדה משם, חבולה ומטומטמת.