ויש לי מין חלום כזה שאין בו גרם אחד של מציאות
ובו אנחנו חוצים את ערבות אמריקה במכונית רחבה כזו עם דֵשׁ בּוֹרְד דמוי עץ, בולעים קילומטרים ופלייליסטים של שירים אמריקאיים ישנים, בעיקר אלו עם המפוחית ברקע
והיד שלך (שרוול חולצת משבצות מקופל עד אמצע הזרוע) מונחת במין תנועה רחבה כזו על משענת הראש שלי,
מקיפה אותי
ומולנו יש רק אופק.
פרושׂ
רחב ובהיר.
בלי מחסומים
בכלל.
או
נגיד
שאנחנו יושבים במסעדה קצת מוחשכת, ספונים מאחורי קיר שבמאי ממש נבון מיקם שם. אתה יושב על ספה, שעון על הקיר והגוף שלך פתוח אלי
ואני נודדת ממך ואליך ומצטופפת לתוכך בברכיים מקופלות ואיכשהו יש בפנים מקום לכל האיברים שלי,
ואתה מושך אליך את הראש שלי וכורך מסביבו את היד שלך
חזקק
ומצמיד את האף שלך לראש שלי
והפה שלך באוזן שלי
והמילים שלך כואבות לי וטובות איתי לסרוגין
ובתוך עיקול הזרוע שלך שמרתק לי את האף לשקע שלך, אף אחד לא רואה אותי, ואני בונה שם מאורה ויש לי בה כל מה שאני צריכה.
בעולם.
**כבר יורדת השבת ופה, ערגה מצלצלת.
