לאורך כביש הסרגל שדה תירס שהירוק-ירוק של גבעוליו יבש והזהיב.
כמה קילומטרים משם, שדות שפוכים הרחק. ריבועים ומלבנים חרושים (ואפילו אחד עגול) ובריכות דגים וטרקטורים. העמק פרוש, מעולף בחום הלוהט של הצהריים.
סוף הקיץ עכשיו, ותמיד היינו מגיעים לרגע הזה צרובי שמש, העור מקומט ממים, בגדי הים מרוטים, בבית פזורים תרסיסי הגנה ריקים ותיקים מאובקים שקרקעיתם מרופדת חול ותפוצ'יפס.
ובכל כיס של כל מכנס יש צדף. או עלה. או חלוק אבן.
טיול אחרון לקיץ הזה, שככ הרבה התנקז אליו.
מישהו בנחל אומר שהוא ראה כבר חצבים ואני רוצה להרוג את המישהו הזה, תשתוקתפהשלך, מה חצבים עכשיו.
כבר סוף הקיץ, ולא גמעתי רבע ממנו.
עוד לא נרטבתי די ולא שאגתי די ולא הזעתי די ולא ראיתי די. בכלל.
אני כמו מכונית דולקת שהמנוע שלה נוהם, בחנייה. פול גז בניוטרל.
איזה מין קיץ זה היה.
להגיע לסתיו, ימים מתקצרים וחצבים ושיר תשרי, בלי עתודות של חוויות שמשיות עליזות לימים אפורים, זה קשוח.
ומה עכשיו.
באלה הידיים עוד לא טרפתי די והחורף, הוא מפחיד אותי מדי
