פגשתי השבוע מישהו מכאן (מהחיבורים הפסיכיים-בעומקם שרק הכלוב יכול לזמן) בנסיבות עצובות מאוד, אני עם משפחתי והוא בתפקיד. אני, נשענת על עץ, נאבקת בדמעות והוא, עומד מרחוק.
אני כבר די גדולה ואפחד לא שומר עליי מלבדי, אבל כשיומיים אחכ הוא כותב: שתדעי, לא הורדתי ממך את העיניים,
זה אגרוף ישר לבטן.
מישהו, לרגע, שמר עלי.
תיכף ימלאו לי פה 4 שנים שהיו כמו סדנא אינטנסיבית לחישול לבבות, ועדיין, בכל פעם שמישהו מכאן, אפור או זהוב או כסוף, חובל או חובלת, נקשרת או נקשר, מניחים אצלי בתיבת ההודעות איזו פיסת לב, או שואלים משהו בחום, אני מתרגשת מחדש.
אני יודעת מי אני. ומה ערכי.
ועדיין, כשמישהו אומר לי משהו עליי, כשלרגע אני רואה אותי משתקפת בעיניי האחר,
זה מעביר לי ליטוף על דופן הלב.
יש לי חברים שהקפתי את עצמי בהם לאורך השנים, אבל לא דמיינתי שדוקא פה אפגוש מישהי שכל (!) בוקר תאיר (!) אותי עם ה"בוקר טוב אהובה" הזה שלה, זה שהטון שלו עולץ ב'טוב' ומושך את ה'אהובה' לשתי שניות מתוקות.
(ותודה לזה שחיבר אותנו)
אני באה והולכת ובועטת ונאחזת בחלום שגלום פה ומתנתקת ומתחברת ונמלטת החוצה מבין סורגי הכלוב ואז בשקט משתחלת ונדחקת ביניהם בחזרה כי רק מגע אנושי מצליח לבקוע חומות.
שנה שנהיה בה טובים
זה אל זה.
**הבלוטים הראשונים של העונה. אף פעם לא אפסיק לחלום.
