אני ממלאת שקית של 'מכבי' בחפיסות תרופות שקיבצתי ממגירות שונות בבית (לא, אם אשַׁאֵל לא תהיה לי דרך להסביר מדוע הם זקוקים לדקסמול-קיד, אבל אאלתר) ונוסעת להוריי.
עיביתי את האליבי בכך שפיזרתי באוטו פשטידה, פרחים, עוגה וחצילים ממולאים.
אם אני כבר גונבת את הגבול, אז בקלאסה.
למזלי, אף מחסום לא עומד בדרכי ואף שוטר לא טומן את אצבעו בעוגה שלי (כן, עוגת שזיפים, אבא שלי אוהב מאוד, אדוני השוטר).
את חדר המדרגות של הוריי מקשטים שלטים שתלינו להם לפני ליל הסדר.
חגשמח ומתגעגעים ו'באביב אנחנו נשוב בחזרה' עם פרחים שציירתי מסביב. מה חשבתי לעצמי?
על איזה אביב דיברתי?
מטומטמת. כמו תמיד אני קודם כל חולמת ורק אחכ בודקת את המבצעיות של הדברים.
גם אז, בפסח, הלב שלנו כאב והוא כואב גם עכשיו.
כאב עמום כזה, לא חד ומדמם. הם בסדר, סכה. שמחים בחלקם ומנסים להפיק את המירב מהתקופה. שומעים שיעורים בזום, צועדים בשבילים הנסתרים יותר של הפארק שקרוב לביתם, לומדים עם הנכדים בזום, חולמים על ימים אחרים.
אבל העדר הפעילות השוקקת והעדר החיים השוקקים מביתם, מחוויר את פניהם ומקליש את שיערם ומקהה את הברק מעיניהם.
הם שמחים לראות אותי בדרך ששוברת את ליבי. ממש.
על המקרר שלהם מגנטים מלאים ילדים ונכדים ועונות מתחלפות וחגים וברכות ושמחות וקולות וצהלות וחיוכים, עד לנקודה מסוימת בזמן. כמו רכבת ששועטת ונופים מתחלפים ובום. היא עוצרת בחריקת בלמים.
מפּורים, אין עוד מגנטים. כמו הכל קפא שם.
אני מפזרת על השולחן את כל האליבים לבואי ואבא שלי, עם כפית ביד, לא מתאפק.
הם קצת ילדים ברגע הזה. עולצים ולא יכולים להתאפק ומפזזים ונדמה שעוד רגע יַראו לי ציורים שהכינו בסגר.
הם לא.
הם מראים לי את הדלתות החדשות שהתקינו, אלה שהוזמנו לפני פרוץ הקורונה.
אלו דלתות עם טריקה שקטה, אומרת אמא שלי, החלפנו כי הילדים תמיד טורקים את הדלתות. ועכשיו, היא מוסיפה, אין אף אחד שיטרוק.
טריקה לא שקטה בכלל על הלב שלי.
אני מדברת בשטף ומחליפה סיפור באחר וממלאת את המרווחים בצבע רק כדי לא לבדוק מה אשמע אם ישתרר רגע שקט.
כשהדלת נסגרת אחריי עוד אפשר לשמוע את הקול שלי מהדהד בחדר המדרגות, את ה'חג שמח' שנאמר ב3 טונים יותר ממה שהיה מגיע לו. ה'חג שמח' שלי קליל, אבל בין הצלעות יש לי בטון נוזלי והנשימה שלי כבדה.
רגע לפני שהאוטו נמלט לכביש המהיר, אני עוצרת אצל סבא וסבתא לביקור קצר. שלום-שלום וזהו, לא אספיק יותר חבר'ה, אני אומרת להם בליבי. יש לי עוד מחסומים לעבור וסוכה לקשט וחולצות לגהץ ולב לנחם.
אני לבד לחלוטיןןן בבית הקברות, משייטת על גלי ציוץ ציפורים בשבילים המוכרים
ומופתעת ככ למצוא דווקא שם, משום מקום ומכל המקומות, רגע שמחלץ ממני חיוך ושופך לי קצת אופטימיות לצינורות ומרחיב את הצלעות
ודווקא שם,
אני נושמת
עמוק.
אמרו מתי קץ הפלאות, אמרו מתי קץ הימים
הלא מדבריות שלמים
יש לעבור בניד עפעף שבין הקיץ והסתיו
