אם, נגיד, הייתי חיה בימי הביניים.
אוי, זה היה נגמר ככ רע.
ולא רק בגלל שהייתי צריכה להידחס לתוך מחוך ולהדס בחצאית קרינולינה תפוחה עם 10 תחתיות+עיגול מתכת.
זה, לכשעצמו, היה גומר אותי עוד לפני גיל 20, סביר להניח.
אלו התכתיבים.
הם היו הורגים אותי. חזק ולאט ובטוח.
אסור לך ללמוד ולבחור ולדבר ולהתבטא ולהשפיע, כי את אישה
או כי את צמיתה ונתונה לחסדי הפאודל (שהיה בא רכוב על סוסו ודוקר בדרך, להנאתו, 2 מבני משפחתך)
או כי את משרתת חסרת מעמד וחסרת משמעות קיומית מלבד, ובכן, היותך משרתת
או כי את בת אצולה שחייבת להיות כפופה לכללים נוקשים וסתומים שמטשטשים את אישיותך ומוחקים את זהותך עד שלא נשאר ממנה כלום זולת היכולת לצחקק בחינניות.
הייתי מתה.
או מועלית על המוקד.
הראשון מביניהם.
ואם היה בא אביר עוטה שיריון ועטור חרב, ומבקש לקחת אותי על סוסו לעבר השקיעה ולעבר העתיד בו הוא ישא אותי על כפיים (שמשמעות הביטוי, תכלס, היא לנתק אותי מהאדמה, ולהחליט עלי הכל) ויטע אותי כקישוט בעולמו,
סביר להניח שגם לזה, הייתי מסרבת.
אבל
אם נניח, תאורטית,
היה מובא לידיעתי
שיש חדר כזה בטירה של האביר,
שבו הייתי יכולה
מעת לעת (!)
להיות קצת חמודונת סמוקת לחיים, שנבהלת (בחן, כמובן) מצילו של האביר הקרב,
והיא חסרת אונים וחסרת מילה וחסרת שליטה 24/7, על הכל, וחסרת קול רם של מ"כית טירונים
והיא נשענת בריפיון אחורה, על הספה המרופדת, גב היד מוצמד למצח,
ומהפה החמוד שלה יוצאת אנחה קטנה
וחמודה,
סביר להניח שהייתי
נענית.
2קרדיטים:
* לזה שבהינף 2 מילים ("מעמדות קדמוניים") הצית בי את הפוסט הזה
* התמונה- מתוך "ממים אמנותיים".
