מה שמעניין אצלך, אומר לי הפיזיותרפיסט השבוע, זה שיש לך בגוף חלקים חזקים ממש, וחלקים חלשים ממש.
אה, כן? מת'אומר
אני ממצמצת מולו חזק כדי לא לבכות ועוברת מהר לדבר על האין-חורף.
נראהלי שבכיתי כמעט בכל מקום אפשרי בשבועות האחרונים. תחנות דלק, קרנות רחוב, שולי אוטוסטרדות (כבר שקלתי לשים בבגאז' עיגול כתום, שזה כמו המשולש הכתום רק שהמשמעות שלו היא: זהירות-אישה-בלי-ונטיל), מרפאות, חופים, יערות, כבישים שטופי שטפונות, חנויות מזון, נחלים, משרדי ממשלה, מטבחונים משרדיים, הכל הולך.
זה שהחלקים החזקים שלי כיסו על החלשים ידעתי תמיד. מה שלא ידעתי זה שבחסות הרעש של החזקים, בשקט בשקט ומאחורי הגב, המיעוט החלש דרש הכרה מדינית והתארגן למרד.
הו, והוא קיבל. הכרה. שחור על גבי גוף, מלוא החופן הכרה, וישר לפרצוף.
ושם, בשיא הפגיעוּת, חולל גם בעיטה אנושית אחת, איומה, ישירות לבטן הרכה.
סתיו-חורף 20', אביב העמים של החולשות שלי.
למדתי המון על עצמי ועל העולם בשבועות האלה.
ולא בזום.
הייתי מוותרת על כל החומר. בחיי.
גם על הרוחות המזרחיות ששורקות פה כבר ימים ומעיפות את עלי האלון לכל עבר, הייתי מוותרת. פיתחתי כבר חיישנים של תחנה מטראולוגית ואני בטוחה שהבוקר הרגשתי קמצוץ קריר בתוך דייסת הרוח. אני מחכה לגשם שישטוף, ואני פוחדת ממנו באותה המידה.
יש שקדיה אחת ערומה עד מבוכה שאני נפגשת איתה כל יום והבוקר מצאתי עליה פריחה ורודה.
ככ בודדת בוורדרדותה, שבהתחלה חשבתי שהיא טישו שנתקע על הענף ברוחות.
היא לא. היא פרח.
הוא יחיד בינתיים, אבל היא תיכף תתמלא, השקדיה. אני יודעת.
וגם אני.
בדלת, אמר לי הפיזיו': אל תדאגי, לא איבדת אותך. זה רק...ברבאק בסבלנות.
שומעת שקדיה? ברבאק בסבלנות.
תודה שאתה רואה איתי את הפרחים הראשונים של העונה 🌿
