אני עוצרת בַּמחסום, ועם היד מונחת בנונשלנטיות על החלון הפתוח אני שואלת את החייל:
אז תגיד, זה סבבה לעבור דרך הכפר הזה, כאילו רגוע שם עכשיו וזה?
ואני קצת מופתעת מהקול-מח"ט-גולני-בתדריך שיוצא ממני שם, כי בפנים אני לא מרגישה מח"ט וגם לא גולני.
אני פוחדת.
פעם נסעתי פה בבטחה אבל כבר הרבה זמן שלא והמרחק מרחיק. בעיקר את הבטחון.
אני פוחדת, אבל צו עלום אוסר עלי להראות.
מבחוץ- ברור שקטן עלי,
מבפנים- אני נושכת חזק את השפה התחתונה עם כל מכונית שעוצרת בצד הכביש החשוך.
הצו עלום, ואין לי אפילו כתובת למשלוח הודעת ביטול.
שתודיע שאפשר. שמותר. שלא צריך. לא חייבים. תמיד להחזיק. תמיד לעטות.
שפה נשוכה בכביש חשוך, אשכול קללות משוגע וסהרוני ציפורניים חרוטים בכרית כף היד על חבל במורד מפל גבוה ורטוב, פטפוט אינטנסיבי בתור לבלק-ממבה. כך זה נגמר במקסימום.
אני לא יודעת לדמיין אחרת. איך ייראו הפנים שלי אם אפחד בקול**. אם ארשה לי.
איך יישמע הקול שלי. והמנח, והטונוס, והמבט.
אני לא יודעת כלום על זה. אם זה יהיה פאתטי או מגוחך או מכמיר או מוזר.
לא פגשתי אותי שם, עדיין
אפילו שחיכיתי לי מלא.
'הכל בסדר גיברת, את יכולה להמשיך' אומר החייל במחסום. אני מברכת אותו בלב בגיברת אחותך ודוהרת אל הכביש החשוך, ממלמלת לעצמי ברצף
הכל בסדר
ומוסיפה את המותק שלךָ
לחיזוק.
הכלבסדרמותקהכלבסדרמותק
ושפה אחת נשוכה.
**ורק אתה שמעת אותי, פעם אחת, אומרת לך: אני פוחדת. התזכור?
