שקט מהמם של שבת בבוקר.
זוג מַיְינוֹת צעירות מהדס הלוך ושוב על אדן המרפסת. אני מנסה לפענח את דפוס הציוצים השובה שלהן, משהו כמו: תרועה-שברים-נקישות גרוניות. זה מהפנט.
אני מניחה להם במבה, לא מספיקה להתרחק והן כבר מכרסמות בעליזות.
כבר חודש שלא נגעתי בבמבה וקולה. המרתי אותם בסודה וירקות ועדשים כתומות וכוסמין וקינואה ושחת.
בבת אחת הפסקתי. בטוח עוד אחזור.
אתה אומר לי הרבה פעמים שאני בחורה טוטאלית. אף פעם לא תיקנתי אותך, עדיין.
יש בי חלק טוטאלי. מודה. הנה, לא נגעתי בבמבה. המזון העיקרי שלי. משכתי את היד ממנה בבת אחת.
אבל אני גם מעגלת פינות וחיה בשלום עם ככ הרבה מורכבויות וביניים ואמצע.
אתה מבין?
אני לא פוחדת מה יקרה אם אוהב אותך.
אני פוחדת מה יקרה אם לא.
אם לא תהיה פה.
כשלא תהיה פה.
איתי.
את הדגים הנפלאים של הבחור הראשון שהכרתי פה אני עדיין מכינה לשבת, מזוג השולטים שלי נותרה קופסת נייר מעוצבת בעבודת יד שמתפקדת על תקן קופסת אוצרות, ממישהו יקר ללב נותר הכינוי דרדסית, מאיש טוב נשארה חיבה עזה לזן וקואנים. כל אחד שפגשתי פה הותיר בי משהו.
ואיתך,
אלוהים, הכל כבר שזור בך. אין פינה בלי אתה.
ואני
ככ פוחדת.