אני אוהבת את השביל הזה כל כך. על לובן אבניו ושחור מרבי-רגליו ובעיקר, על רוחבו.
הוא נדיב כזה, רחב ידיים, שקט, ושלי. כבשתי אותו תחת רגליי איזה זמן, מספיק כדי לדעת בעפ את פיתוליו. כך שלפרקים, אני הולכת בו בעיניים עצומות.
קרירות של טרום זריחה, ידיים פרושות לצדדים, עיניים עצומות.
והתחושה הזו, שיש לי בו מספיק מקום, לכולי, והוא יכול להכיל אותי ככה, ואני יכולה להלך בו עצומת עיניים ולא אלך לאיבוד ולא אפול, בידיים פרושות לצדדים, כמו שילדים מחקים כנפי מטוס, אני מדמיינת שאני עפה.
ככה באת אלי
היום
פְּרוּשׂ זרועות
וחם ורחב ועוטף.
מזמן לא התחפרתי ככה בתוכך
מזמן לא חפרת ככה לתוכי
מזמן לא התפתלתי ככה תחת קלות-כף-ידך על הכוס שלי,
מזמן לא ביקשתי ככה את כל כובד משקלך עלי, לכל אורכך
והרגע הזה.
כשהאצבעות שלך על האף שלי, אוטמות פתחי איוורור, ואתה מצמיד את הפה שלך לפי ואומר: 'תנשמי דרכי'.
ואני נושמת.
נושפת לתוכך
ושואפת משלך
עצומת עיניים, לא נופלת, ידיים פרושות לצדדים, והאויר שלך בתוכי.
עפה.
**גם הכתף הזו? שלך
