קשיח. פציח. שביר. קשיח.

בשניה! שהנוף מתחיל להתרחב ולהצהיב, המקום שלך בתוכי מתחיל לכאוב.
כוסומו למה כל קילומטר פנימה לעומק הערבה מרגיש כמו מקדח של שיננית, חודר-קודח-מגרד לי את כל האבן מהדפנות
של הלב

אוי, אלוהי המדבר והמרחבים והאהבות שנזכרו מאוחר.

איך לפעמים המוצק שאתה מתחמם קצת, טיפה,
ונמזג לי לתוך הלב, ממלא את כל הפינות והקפלים
בדיוק בדיוק

ואיך לפעמים יש לי חור בלב בדיוק בדיוק בצורה שלך.

ובין ההרים האלו
החור הזה פועם כמו משוגע.

🧡 עד האמאמאמא של העצם