נכון הרגע הזה בים, כשהתיישבת על החול ומשכת אותי לשבת לידך
וענדת לי והדפת אותי לחול ואני נהדפתי אחורה, צוחקת ומנושקת?
זה היה רגע של פז כזה,
השמש סינוורה לי את הפנים והחול תחתיי היה רותח והזרועות שלך סביבי ואני צחקתי לתוך הנשיקה שלך והייתי לרגע של.
של הזרועות האלה ושל הפה הזה ושל הפנים האלה.
שלך.
אבל זה לא היה רק לרגע.
זו היתה רק התחלה
של שעה ארוכה כזו.
מובלעת. אקסטריטוריה.
עולם שהתקיים לרגע בתוך סוגריים.
בואי, אמרת לי.
והלכתי אחריך על הסלעים ולתוך המים.
כמה מעט אני הולכת אחרי.
ואחריך, זה טוב ככ.
ופשטת וכרכת את בגד הים שלי סביב זרוע אחת ואת הכובע סביב השניה והחזקת לי אותם. פשוט ככ, נכון? אוי, כמה שלא.
וכשהחזקת אותי ובאו גלים גדולים ופחדתי ורציתי להשתחרר אמרת: אל תדאגי, אני אעזוב אותך בַּזְמַן.
וכשגל שטף לי את הפרצוף ובלעתי מלא מים, החלפת צדדים כך שאני אהיה עם הגב ואתה תספוג את הגלים. פשוט ככ, הא? הו, כמה שלא.
בין הגלים הגדולים לימדת אותי להרפות את שלי ולהחזיק בך חזק
ועוד אמרת, בקול הזה שלך
אל תזוזי, תני לי לגדול בתוכך
וכשחזרנו וטיפסנו על הכורכר ואמרת: תני לי יד ולא נתתי
כי רציתי להראות לך שאני יכולה לבד ורק העזתי ללכסן מבט ליד המושטת שלך, שלא תראה בכלל שהצצתי
שרציתי
ובכל הרגעים האלה
כולם
הרגשתי קצת
שלך.
לא שלך- כמו ברשומות משרד הפנים.
לא שלך- בלולי ואלמלא.
שלך- כמו אני-שֶׁל.
כשזה אתה,
בצד השני של המשוואה.
שטיפת נפש, קראת לזה כעבור כמה ימים.
אמרת: את כל הטיח קילפו המים והמלח והשמש
והקירבה.
ומאז, ועוד יותר אחכ, קשה לי ככ להתנתק מחום גופך.
