רק מי שאיבד את חוש הריח לחלוטין לאיזה זמן (לא קצר) יכיר ברגע הקטן הזה של ההפתעה, כשבכניסה למכולת השכונתית ריח הגויאבה עז ומוחשי ככ.
הפתעה והכרת תודה ומיד אחכ געגוע וצורך וסנטר מתכרכם בהכנה לבכי.
רק מי שהַקַּיִץ באורו העז ושעותיו הארוכות והמוארות ושקיעותיו הכתומות וצליליו השוקקים ומלאי החיים פותח לו סתימות ומרחיב בו הרחבות, נתקף במין סגריר מתוק-חמוץ לנוכח הריח הבלתי משתמע לשני פנים.
אני אוהבת גויאבה, מאוד, וכועסת עליה בו זמנית, מבשרת סתיו שכמוה. מה מבשרת, צועקת. שתיכף יהיה פה חורף אפלולי ומסוגר וכולם יתכנסו ויתעטפו והשמים יהיו רטובים ומעוננים ואני אנשום אחרת, כמו שנושמים כשקר
ואתגעגע אליך כמו שמתגעגעים כשקר, וכמו שמשתוקקים כשגשם דופק על החלונות בלילה, וכמו שכמהים כשרעם מרעיד. ורחוקים.
ולא יעזור, בכלל, שזה כבר הסתיו החמישי שלי איתך.
ושאתה כאן. איתי.
חם וקרוב.
עדיין
לא קל לי עם הגויאבה הזאתי.
לא קל בכלל.
גם בגויאבה, אתה..כוסומו
