בדמיון שלי אני מתאגרפת שיעית שנכונה אלי קרב, אבל באותה עת ממש, גם מייחלת להיבלם.
בדמיון שלי אני רוצה שלא תתבלבלו מהאש בעיניים והסכין בין השיניים. ולא תבהלו. ולא תפחדו. או תסוגו. שתעזו לגשת קדימה לעברי ולאחוז בי חזק.
אני אהדוף את עצמי קדימה כמאיימת להתפרץ, אבל לא באמת.
בעצם כן באמת.
גם כן באמת וגם לא באמת.
"תחזיקו אותי שאנ'לא אתעצבן", גרסת הבנות. גרסת הנשלטות. גרסת רצות הטריאתלון לשום מקום.
תקועה שם, בתוך הלימבו הזה.
לפעמים שוכחת כמה בוצי שם,
ושמה פול גז.
מתחפרת, אלא מה.
או הו מתחפרת.
מתחפרת גבוה על העץ, בונה לי שם מישלט מצידוקים והסברים, ומתבצרת.
מיירטת איצטרובלים בכל מי שמנסה להתקרב.
ופוגעת.
בועטת ברגליים ומרחיקה קצוות של סולמות שאתם מניחים על ראש הברוש הלוהב שלי.
אבל אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר לרדת.
אש-צדק בעיניי, רושפת,
רוצה לבעור,
רוצה לשקוט
צריכה לבעור
צריכה לשקוט.
אני רוצה לטוס אל בין הזרועות שלכם
אבל במקום זה בועטת עוד. ואז עוד קצת. ועוד טיפה.
פאקינג לימבו.
אני כבר יודעת לשלוף את עצמי משם לבד, בסוף.
מגיחה מהעשן סתורת שיער ועייפה.
ככ עייפה.
אבל בדמיון שלי אתם לובשים חליפות חסינות אש ופוסעים פנימה.
לתוך הלימבו שלי.
רק תיזהרו, בבקשה תיזהרו, לא להיבלע שם גם.
חם שם. ובולענים. וסוהרסנים. ורעש. והעשן צורב בעיניים ובגרון. ובעיקר בודד.
תהיו ממוקדים.
חליפה, נכנסים-יוצאים.
חילוץ מהיר.
יד.
בלי הרבה מילים.
מקסימום: תסתמי. כבר.
זה יכול לעזור.
או: תנשמי.
הוראות פשוטות.
מפקסות.
רק נקישה כזו, של חיבור הוו לכננת
ואז
משיכה אחת חזקה.