אריה אחד
שאל אותי פעם
מה נסגר עם הז'רגון הצה"לי הזה
והמטפורות הצבאיות למכביר
והמור"קים
משל הייתי דן חלוץ של הנשלטות,
לפחות.
הסברתי לו
יפה יפה
שכשאין ביטחון מסביבך
אתה חייב לייבא אותו מבפנים
ליצור
רעש רקע של תנועת כלים כבדים על הכבישים
של חיילים מתרוצצים
של פקודות ניתנות,
כמו אישתו של רבי חנינא בן דוסא
שהיתה מקרקשת בכליה וטומנת אותם בתנור ריקים ממאכל ומלאים באבנים, רק כדי שייתמר עשן מארובתה
שלא יראו אותה בעוניה
כך
אני עומדת בפישוק עם אגודלים נעוצים במותניים
עושה פרצופים רציניים כמו שאני מדמיינת שעושים בבור,
משטחת את קולי לכדי קול מונוטוני, יציב ורגוע (כמו בוגי כזה)
הניים- דרופינג שלי הוא שמות של קרבות ומפקדיהם
לקחים לחיים אני מפיקה מדו"ח אגרנט
כשנכנסים לאוטו אומרת לחוקי: סע בן צור, סע
ואת הילדים משלחת למקלחות ב: 30 שניות הייתם פה זווווז
וכל זה
כי אין לי על מי להשען
אלא
על מוטה גור קטן
שאני מייצרת בתוכי
מחתיכות של פח ופחד.
בתחבולות תעשה לך בטחון DIY.
כשכולן עושות את הדברים הנכונים (החל מלשתות הפוך דל וכלה בשופינג ונעלי עקב) אני מטפסת בערגה על D9 ומלטפת 'נמר'.
נגביסט יקר אמר לי פעם:
בואי בכל הכוח שלך.
תני לי את זה בכל הכוח.
ואלוהים יודע איך, רק זה הצליח להרגיע אותי.
שהרי, הייתי מצפה שבהינתן האות שלו, אנוע נוע סוף וארוקן עליו מחסניות של מקל"ר (כמו החיילים שהיו מגיעים לקו בלבנון אחרי אימון ארוך ומייחלים לאיזו היתקלות קטנה, לעבור סוף סוף מיבש לרטוב),
אבל במקום זה, שתקתי.
במקום אש צולבת יצאה לי הפסקת אש.
את זה, אני עוד לא מצליחה להבין.
אני ככ עייפה
מהקרבות
הממושכים
ככ עייפה
מלגור
בחמ"ל
אבל
הסורים על הגדרות
המסתננים גונבים לי טלאים רכים מתוכי
ואין
לי
ברירה
וכל מה שאני רוצה
ככ
זה שמישהו ישיר לי
את
אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה
ואני גם אאמין לו.
שמישהו יגיד לי:
חדל אש
ואני ארגיש שהמודיעין שלו יותר טוב משלי
ואחדל מלכלות.
אני רוצה
אני צריכה
אני חייבת
שהאדם שבטנק תנצח.
