לא הכרתי אותו, רק אהבתי לקרוא אותו.
אהבתי לראות את התוכי הצבעוני מבצבץ באייקוני הבלוגים.
לפני כמה זמן הוא כתב פוסט קצר וחכם, כזה שלוכד פן אנושי בכלוב, פוסט שהצחיק אותי ממש ורציתי לכתוב לו תודה שהוא האיר את זה כך, ותודה שהצחיק אותי.
והתביישתי. לא כתבתי.
זה לחלוטין חסר משמעות עכשיו, אבל זה עורר בי דחף לא להתבייש עוד, לא להמנע מלומר מילים טובות, לא לשמור לאחכ,
לא לחכות עד שמאוחר.
אז הנה כמה כאלו שהחזקתי בבטן כבר המון זמן:
תודה לך כלובי, על הפלטפורמה המיוחדת הזו. אני לא מספיק ותיקה בכדי לדעת את ההשתלשלות הטכנולוגית של הכלוב, מי ההוגים והמפיקים, אני בוחרת להפנות את זה אליך. תודה.
וירטואלי, סטרילי, אנונימי, מרוחק, מנותק מציאות- הכל נכון. ועדיין. יש פה ים של אנשים מקסימים. ים. לבביים ואנושיים ודואגים ואכפתיים ומלאי חיים.
ו-וואלה, זה לא כזה מובן מאליו.
אפשר להתווכח עד מחר אם יש כאן קהילה או לא, אם כל זה אמיתי או לא, אבל הי, אנחנו אנשים אמיתיים. כולנו. ויש לנו את זה.
את המקום הזה.
שיש בו גם ככ הרבה חמלה ואנושיות ורגעים מכמירי לב ושמחות ועצב.
יש לנו את זה.
ויש כאן אנשים, אמיתיים, שמעיזים להגיח מאחורי מסתרי הניק.
שמעיזים לדבר ולשתף ולחלוק חלומות.
הי, יש לנו את זה.
זה.
לא.
טריוויאלי.
כן. אני יודעת. גם פה אפשר לחוש המון בדידות.
אבל הי, יש לנו למי לכתוב אותה פה...
וגם זה לא טרוויאלי.
וכן. אני יודעת. מאחורי כל בעל בלוג ניצבים עוד 50 שותקים. אבל הי, גם להכנס לפה ולקרוא ולחייך, זה המון. גם להכנס לפה ולדעת שיש עוד שחולקים איתך מאוויים ככ מורכבים זה להיות חלק מ, גם אם חלק שותק, וזה הרבה.
וגם זה, לא טריוויאלי.
אז תודה כלובי.
ולא מחכה עם זה עוד.
תודה לכל מי מאירי הפנים שהכרתי פה. לכל מי שפתח את ליבו בפניי, לכל מי שפתח את ליבו אלי.
גם זה, לא מובן מאליו.
תודה לכל מי שליווה ומלווה אותי במסע שלי פה. כמה, כמה אנשים טובים באמצע הדרך שאני פגשתי.
תודה לך, שמורת-טבע-של-נועם שאתה, שאין מילים.
תודה לכם, שניים שלי.
בואו לא נחכה, טוב?
עד שמשהו עצוב ומפחיד יגרום לנו להרים את הראש ולראות את מה שיש.
ובעיקר, את מי שיש.
מוקדש לנעדר הכי נוכח כאן היום. For good.
