לונה פארק תל אביב.
חצי שעה לפני שהגעתי לשם עם הילדים, גיליתי שגם אתה תהיה שם. עם הילדים.
אני לא יודעת איך אתה נראה ואתה לא יודע איך אני.
התכתבנו הרבה, ולא החלפנו תמונות. נדמה שאף אחד מאיתנו לא היה צריך.
אני מסתובבת בין כל האנשים ואפילו לא יודעת את מי לחפש.
זה מטריף לי את השכל ואת קצות העצבים.
כמה דקות אחכ אתה שולח לי הודעה: ראיתי לך.
ומוסר 2 פרטים מזהים עלי.
ככה, שאנחנו מסתובבים בלונה פארק, אתה יודע מי אני ואני- לא יודעת מי אתה.
כל הגוף שלי מעקצץ מזה, דקירות קטנטנות, לא בלתי נעימות, של סיכות. אני קצת בשלט רחוק שלך עכשיו.
הגוף שלי מגיב לזה חזק.
שעה וחצי אחכ, אני שומעת 'שלום' מאחורי גבי. בקול הזה שלך שיש בו סימן שאלה וסימן קריאה at the same time. בחיי.
אתה מושיט יד ואני נותנת את ידי בתוך ידך, לרגע לא ארוך.
מאוחר יותר באותו ערב אתה תאמר לי שמהאופן בו היד שלי נלחצה אליך, הבנת הכל.
מהאופן בו היא נלחצה אליך בתחינה.
זה נכון.
אתה באמת הבנת.
ככ הרבה היה גלום ברגע הזה, בדרך בה שיקעתי את ידי בידך, כל הצורך והפחד והשאלה והבקשה והתחינה. ככ קל היה להחמיץ את כל זה.
ואתה לא.
לקח לך כמה דקות לזהות אותי בין ההמון אפילו שלא ידעת דבר על מראי.
לקח לך פחות מדקה להבין את הכל.
זה הדבר.
זה מקור הכוח שלך- עלי.
אתה יותר ממני.
כשאני מזהה שאתה חכם ממני, חד ממני,
מהיר ממני,
חזק (מנטלית)
אני מוותרת על המאבק.
מן רגע פצפון של הרכנת ראש פנימית בתוכי.
וזה הרגע המדויק שבו אני לכודה ועפה at the same time.
